צו וזרוז כ׳

א

כמעט שגמרתי בלבי לפני שבועיים שלא להתפלל עוד על אריכות ימים. כי האם אין אריכת ימים כזו של אותו זקן, עונש ועוני.

ב

כל ימיו חסיד הי׳, וזהיר בעצמו כיתר חבריו החסידים בני גילו, וכשבא לשנת הששים, אחזו יצרו בגרונו והטילהו אל בית הכסא. ממש אל בית הכסא. והי׳ טבוע והולך שם, לא שנה ולא שנתים, אף כשהי׳ כבר בן ע״ד וע״ה שנים עוד לא הי׳ יכול להתגבר ולהתפרש מחטאותיו המגונים ומפשעיו המנוולים ר״ל. ואיך זה עוד טועה הוא להחזיק את עצמו גם עתה לחסיד ישיש. מוזר הוא בעיני. והאם זקנה כזו להיות שקוע בזוהמא וטומאה עד למעלה מראש ר״ל, לאכל חוריו, ולשתות מימי רגליו, חיים תקרא, אשר אלי׳ נקוה, או רקבון בשאול תחתית ודין של צואה רותחת היא, אשר נמאסנה, וכמטחוי קשת ממנה ננוס.

ג

אימה איומה תרעדני ותחלחלני, רבש״ע גם לחיות, גם להזדקן סכנה הוא.

ד

כבר הארכנו מזה במ״א, ומה שאפשר לומר כאן בקיצור, הוא, שכל איש מצב קדושתו וטהרת מדותיו, ברוח הגבורה אשר לו, תלוי, מדה אחת של יצר הרע יכולה להמצא בשני בני אדם, וזה כובשו והשני נכבש ונופל ח״ו. זה שיכול להתאמץ ברוח גבורה ולאמר אדון אני לעצמי כובשו, והשני בלב נובל ונפש כמושה קשה לו להתגבר על כל תאוה קלה ונכשל. איזה גבור הכובש את יצרו, רק גבור ברוח גבורה כובש את יצרו. לכן כאשר מזדקן האדם ורוח גבורתו נחלש, קשה לו יותר להתגבר על יצרו, וכל עמידתו היא, שגם יצרו נחלש אז עם חולשת גופו. אבל אם יש אומלל, אשר בחולשת גופו, יצרו לא נחלש, ולא תיקן את יצרו בבחרותו, מסוכן הוא בזקנותו ליפול, יותר מאשר בשחרותו.

ה

לכן כמו שלא די לו להאיש להתנהג בלבד בחסידות, רק שיעשה גם הוא חסיד, ולא שיתנהג לבד בקדושה רק שגם הוא יתקדש, כמו שצונו קדושנו והתקדשתם [וגם] והייתם קדושים, כן גם לא די לו להתגבר בלבד על יצרו רק גם להעשות גבור. להיות אדון על עצמו ולבו ברשותו. ובכל דבר יתרגל ככה, לא באיסורים לבדם, אף לא בתאוות הרשות לבדן, רק כל דבר בקרבו, מעצמו לא יתפעל, לעשות אז שלא לעשות, לדבר, אף לחשוב, רק בפקידת וגזרת האדון, עצמותו הגוזר יתפעל ולא זולת.

ו

ואם ככה בבחירתו ושחרותו יתרגל, לגבור בעצם יעשה. גופו יזדקן אף כחו יחלש, ועצמותו ברוח גבורה ישאר. ועד זקנה ועד שבה לגבור מנצח במלחמת ד׳ יתעטר.