צו וזרוז ל׳

א

ב״ה.

ב

לקוט איזה התרגשיות מימים טובים ובפרט מזמני הרקודין, דתרצ״ג.

ג

רבש״ע שומע קול בכיות, מה יעשה עם כל דמעות ישראל שנשפכו כ״כ הרבה מאד, בימי הרצון האלו. ומה תעשה עם כל ימי הדמעות שנשפכו בעשרים שנים האחרונות, ונגרו מימות הנביאים ועד עתה. האם ח״ו תאבד את כל נהרי אֵש קודש כמים. ומה תעשה עם דמעותיך שאתה מוריד כביכול בכל יום על חורבננו ועל צרותינו.

ד

שומע קול בכיות, הרבה עולמות בראת, ובריות אין מספר בכל אחד מהם עשית. ומבין כלם רק את האדם לעבודתך הכשרת. אבל כלם אליך עורף פנו, ואת אדנותך מן העולם לך מסלקים.

ה

ורק האיש ישראל הוא היחידי בכל עולמך הזה, אשר בכל לבו ונפשו לך עובד. אב הרחמן למענך הוא מוכה, ואתה תביט. דמעותיהם לשד נשמותיהם בשבילך כמים נגרים, ואתה תחריש. כל העולם בשבילך אותנו מחרפים, ועל שאיננו כופרים בך ח״ו כמוהם אותנו מכים, והאם גם אתה תוסיף להכותנו על אלה מכה רבה ח״ו. מפני להבים ומשיני אריות לך אנו בורחים, ואתה את פניך הקדושים ממנו תסתיר. מתחזקים וקוראים אנו לאמר, יש לנו אב בשמים ואתה את שערי שמים בעדך תסגור ואת זעקתנו ח״ו לא תקשיב.

ו

הן גם חוטאים אנו, הן יש עלינו מקטריגים במרום. אבל רבש״ע, שומע קול בכיות, הנה עברו ימים הנוראים ימים כ״כ קדושים, יאמרו נא המשטינים אפשר ראו אף אחד בכל עולמך הגדול זולת ישראל אשר יקום לסליחות. או אפשר עלתה תקיעה אחת לשמי שמיך זולת מישראל. ומי האיר כ״כ את היכלי עליון זולת ישראל בקדושת יוה״כ, בסוכה, לולב ומיניו. יבואו ויעידו המסטינים אם ידעו.

ז

ואתם מסטינים איך לא תראו לקטרג על ישראל, אף מחוטב עצינו ושואב מימינו למה זה לא תזדעזעו. לא מלפניו רק מן האין סוף והאין תכלית אשר בקרבו תחרדו. כי דעו נא שבאורך גלות האיום ובההסתר המופחד הזה, שמעשי ישראל כאילו אינם נוגעים למעלה, וכל ישראל אף הטוב שבקרבו כאילו ח״ו לא הי׳ כדאי לטפל בו. כל העולם לוחם נגדו וכאילו גם ממרום משליכים אותו. חושך יכסה את כל, אין נביא אשר את לב חשוך יבריק, ולא חוזה אשר ברכים כושלות יאמץ. פחד יפחד לב כל המסתכל, והשבץ יאחז את כל המתבונן. אז כל איש ישראל המאמין בד׳ וקשור בעבודתו, רק כח אין סופי הוא. גם אתם מקטריגים, בסתר לבבכם תתפלאו ובדעתכם אף כח הדיוטותינו לא תשיגו. לא כח אדם כוחותינו, והתקשרותינו בו ית׳ אף משרי מעלה נשגב. האין סוף בכחו הבלתי מוגבל דר אף בילדינו וזהו הכל. תנו כבוד למלך הכבוד אשר בקרבנו ואל תשטינונו, פחדו את ד׳, מלאכיו, ואל תקטריגונו.

ח

ואתם נשמות קדושות, אבותינו נביאינו וקדושינו מראש ועד סוף, למה זה אתם מחשים לעת כזאת. מי האיר לכם כ״כ את הגן עדן בימים קדושים האלו אם לא אנו בעבודתנו. ומה הי׳ המחול שלכם את מלככם וקדושכם בימים אלו שמ״ע ושמחת תורה יותר משאר ימות השנה. הלא רחוקים אתם מכל גוף ולמעלה מהזמן, מה יום מיומים, אם לא ששמחת ורקידת ישראל עשתה את כל אלה. בשמחתה לד׳ עצם נשמת ישראל מתגלה, והנשמה הגדולה אשר בראשה שמה אברהם יצחק ויעקב ובסופה ההדיוט שבימינו, במחול לפני ד׳ פזזה שמחה ורקדה.

ט

והאם אפשר באחרת. האם אפשר שעבודה זו של שמחה לא תשמח את אלקים, וברקידתנו לפניו ית׳ הנשמות וכל הפמליא של מעלה לא תרקדנה אתנו יחד.

י

האיש ישראל בעול עבודת ד׳ נתון הוא תמיד, אבל לשמוח לפני ד׳ בשמ״ע ושמחת תורה בכמה טורח ועמל עלתה לו, ואפשר רק אחר ר״ה ויוה״כ שעברו עליו, יזכה לה.

יא

כשמתחיל להתלהב בשמחה, יתמרמר לבו בו, במה תשמח כשישראל אף ידידיך ואתה כ״כ בצרות שקועים ובדאגות עמוסים. ויתחזק ויאמר, עם אלקי אני שמח עתה, ד׳ הרם ונשא לעילא מכל העולמות אף מלאכי מעלה שואלים למקום כבודו, הוא אלקי נפשי רוחי ונשמתי, ובו ית׳ ועם תורתו הקדושה שנתן לי באהבה אני שמח. הכל בטל עתה, אין עולם ולא דאגות, לא גוף ולא צרות, עמו ית׳ בכל כחי אני מפזז ולפני כבודו אני רוקד.

יב

ותתאונן הנפש ותדבר אל האיש בלבו ובמה אתה ישראל שתשמח עם אלקי ישראל, ומה שייכותך עם אלקיך שלפניו תרקד, האם עבודתך לפניו ית׳ היתה בערך עבודה לאין סוף. והאם גם בי, נפש ישראל, נזהרת ונשמרת בערך חלק אלקי ממעל. ואיך זה תרהיב עוז לשמוח באלקי ישראל.

יג

ויקום האיש ויתחלחל ויקרא, האם ח״ו את אלקי ממני תרחיקי ואת שייכותי אליו ית׳ מאתי תבוזי. רבש״ע, אתה יודע שמוכן אני בכל עת ובכל שעה למסור נפשי בשבילך. הן אמת שבכל עבודתי, לפי ערך גדלותך וקדושתך, מאומה לך לא נתתי, אבל הלא את צוארי תמיד לך אני נותן ולפני כבודך אותו אני פושט. בכל כחי שמח אני בך אלקי, ולכבודך אני רוקד, אשריכ״ם ישרא״ל, אשריכ״ם ישרא״ל, אשריכ״ם ישרא״ל. מתמלאה הנפש במה שאינה משגת, ויותר מכפי שהיא יודעת שמחה. לא בחינות ולא מדרגות עתה והיא מפזזת, כ״י בכ״ם בח״ר א״ל, והנחילכ״ם התור״ה ממדב״ר מתנ״ה. ואפשר שמחה זו בחי׳ היחוד היא בשעה שהחומה של ברזל נופלת, וכל חציצה עכ״פ לשעה נתבטלה.

יד

ואתם פמליא של מעלה שרפי א־ל, שגם דברים רוחנים בעליל אתם רואים, ועל המחשבה כעל דבר י״ש, אתם מביטים. אמרו נא, האם בברי׳ זו כבר ראיתם, ואם מאיש כמו הישראלי כבר שמעתם.

טו

עומד הוא ביום שמחתו ומוסר את נפשו לאלקיו בפועל, לפי הסתכלותכם,^אהיינו כיון שלפי הסתכלותם גם מחשבה, מעשה בפועל היא. ושמח.

טז

ולא זיעה שטופה לבד מן התרגשותו אתם רואים, ולא רק דמעות זולגות מן שמחתו אתם מביטים, רק הכל דם לעיניכם החודרות, דם שחוטה שוטף והוא בכל כחו שמח ולכבוד המקום ולכבוד תורתו רוקד.

יז

גם אתם בשמחתנו שמחים, ולמה זה בצרותינו אתם מחשים. ועד מתי תחשו, עד מתי תתאפקו, כבר אין לנו כח לסבול ולא רוח להתחזק. קומו ישני חברון, קומו צדיקי עולם מדור דור, רחמים צעקו, את כל דמעותינו של התשובה והשמחה אספו צעקו וזעקו.

יח

את כל העולמות הרעישו עד ירא ד׳ ויקום לקרבנו ובכל צרכותינו הרוחניות והגופניות הידועות ושאינן ידועות לנו יושיענו.

יט

ולמה זה ימי ונהרי דמעות קודש, בעצמם מחרישים, מי מעמיד את זעפם לדממה. כי יש אשר ירעשו ימיהם, ויתגעשו נהרותיהם, גליהם ירגזון ונחשוליהם זה על זה ינצחו, הנחני ואת כל פגם ישראל אשרש. גרמיא לה גלא קלא לחברתה חברתי מי שבקת מידי בעלמא דלא שטפתא, דניתי אנא ונאבדי׳ (גמרא ב״ב ע״ג), את כל שונאי ופגעי ישראל אמרק, כל אבן גם כל זיז אשר ישטין לנגוף אף ההדיוט מישראל בשורשו אעקור. קולות מים רבים ירעישו וסופה וסערה יזעפו. והכביכול מבעט ברקיעין ואזדעזע תריסר אלפי עלמא וגעי ובכי וכו׳. שאג ישאג על נוהו וכו׳ ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא בדין אתער שלהוביתא מסטר צפון ובטש רוחא חדא בסטר צפון ואזלא ושאיט בעלמא, (זוה״ק ויקהל קצ״ה ב׳). ושרי אוה״ע חלים ורועדים הנה זה יום הדין אשר עליהם נתך, ויחד עם רשעתם רשעה לישראל, בחושך ענן וערפל ימקו. זה בזה נגפים, ובארץ, מלכו״ת מתגר״ה בחברת״ה. ורוח מאת ד׳ אותם יסחוב, את זה ישא עד בין העבים וינגפהו הרעה. ואת זה בשאול תחתית ישקיע ושם ישרף. ומארבע הרוחות בא הרוח ואת כלם אל גליהם ישא, וסער מתחולל וגליהם יזעפו לשרוף את כל הרע ברתיחתם ולשטוף את כל בשטף דמעותיהם, וקול דממה דקה בלבבות ישראל ישמע, צפ״ה לרגלו של משיח.

כ

ולמה זה ישקיטו, מי זה אשר יעמיד את זעיפתם לדממה ברגע האחרונה מלבצע את פעולותיהם. למה זה עוד אחרי הסערה ואחרי המלחמות כלם אל בית תענוגיהם שבו, ואנחנו ישראל אל צרותינו ואל דלותינו. כלם שמחים ואנחנו בושים, רובם בעירות ומדינות נתעשרו ואנחנו בעוני ויגון.

כא

אנא שומע קול בכיות, רחם נא עליך כביכול ועלינו בניך ועבדיך, ומן התרחקותינו החשוך קרבנו אליך. הן לא טהרנו, כי רק על חטאיו יתחרט האיש, ועל פשעיו ישוב, ולפניך הטהור שגם במלאכיך הטהורים תשים תהלה מי יוכל לטהר ומי יזכה להתקרב. אבל האם בימי דמעותינו, את כל עצמותינו עוד לא טבלנו ובמקוי לשדי נשמותינו לא טהרנו. הלא כל אחד, בשעה שנפשו אליך במרירות ישפוך, ולבו בשמחה לפני כבודך יתמוגג, את כלו לפניך מבטל. וחושב, כל ניצוץ מחשבה רעה אני חובט, וכל עזיבה קלה אף אבק של חציצה אשר ביני לבין קדושת מלכי וקדושי ממני מנער. הכל עתה מלא אור וקדושה ואת כל עצמי באור הזה הנני משליך. והאם גם טבילתנו זו במקואות אלו, ח״ו לא עלתה לפי ערכנו לקרבנו.

כב

על צדקותינו אנו בטוחים ובישועתך אנו שמחים.