צדקת הצדיק ר״ל

א

‏[רל] כפי זיכוך מעלת האדם ומדריגתו זוכה להתמנות וראשות. והם ד' מדריגות שרים שחשב יתרו ‏נגד ד' מעלות שזכר. אנשי חיל היינו מצד הנפש שהוא כח הגוף וגבורים לכבוש יצרם במחשבה ‏דבור ומעשה להיות לה'. ויראי אלהים בלב כמשז"ל (יומא עב:) ע"פ ולב אין והוא ע"י התגלות ‏אלהות מורגש ללב. ואנשי אמת אין אמת אלא תורה (מ"ר פתי' איכה) ות"ח המחדשים חידושין ‏דאוריי' בכל יום נקראו אנשי אמת שהם אנשים לאמת. ושונאי בצע פי' נקיים ממחשבות זרות שכל ‏דמיונות עוה"ז מה שחוץ לתורה נקרא בצע כמ"ש הט וגו' אל בצע. ומשרע"ה זכר אח"כ רק אנשים ‏חכמים והיינו כמ"ש (עירובין ק:) דנבונים לא אשתכח. וידוע בינה לבא שהוא ההרגשה בלב ונא' ולא ‏נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום וגו' כי לא נגאלו אלא בזכות האמונה. פי' הגם דהיו חכמים ‏בתורה דאשתכח. כל זמן שאין החכמה להוסיף הרגשה בלב הרי זה מצד כח הנפש לבד כי בכל א' ‏מהם כלול ג"כ נרנח"י כנודע. והחכמה שאינה מוספת חיות חדש ללב בכל עת הוא רק מצות ת"ת ‏כמו עשיית כל המצות מעשיות שהוא בנפש לבד מצד האמונה התקועה שצריך לשמוע בקול ה' ‏ולעסוק במצותיו ובתורתו. וזהו אנשי חיל לבד לכבוש יצרם. ועשה מהם כל השרים כי באמת גם ‏מדריגת המלך שהוא למעלה מכל השרים והוא נגד מדרגת יחידה הרי דוד המע"ה הי' דרגא דנפש ‏לבד כנודע בזוהר כ"פ. רק שהי' מדריגת יחידה שבנפש שהרי לבו חלל בקרבו שהרגו ליצ"ר ‏בתענית. פי' הריגה בתענית וסיגופין זהו מצד הנפש וכח העשיי' שבגוף ולא מצד חכמה ובינה ‏שבמוח ולב וע"י התבוננות בגדלות הש"י. ובזוהר יתרו פ"ב א' די' הדברות הם מכוונים נגד ה' דרגין ‏לימינא וה' לשמאלא הנז' בפ' אתם נצבים ראשיכם וגו'. מבוארים נגד ה' מעלות בהשגת הש"י הנז'. ‏דכל איש ישראל מאמינים בני מאמינים. ושוטר הוא מצד הרגשת הלב. וזקן שקנה חכמה. וראשי ‏שבטים היינו אלפים שהוא מצד שונאי בצע. וראשי כל העם הוא מדריגת מלך נגד יחידה שמתייחד ‏לגמרי בהש"י. ולשמאלא היינו בהרחקת הרע טף הוא שאין לו דעת וחמדה דיצ"ר כלל. ונשים הגם ‏דנא' אשה בכל אלה לא מצאתי פי' כמו האדם א' מאלף דהיינו שר האלף שהוא שונאי בצע להיות ‏נקי ממ"ז לגמרי. כי זה א"א רק ע"י ד"ת שאינו בנשים. מ"מ אמרו (ברכות יז.) הני נשי במאי זכיין ‏באקרויי כו' והיינו שבכחה להתבטל לגבי הבעל והבן ומבטלת רצונה מפניהם וכמ"ש (תדב"א רבה ‏פרק ט) איזה אשה כשירה שעושית כו'. ולכן אמרו בזוהר (ח"ב לט ב) דבכ"מ שיש זכר ונקיבה הכל ‏נקרא ע"ש הדכורא כי היא בטילה לגבי' וע"י כח הביטול הרי בכחה לסלק עצמה מכל וכל. וזהו ‏ביטול היצר מכל הד' מדריגות הגם שאינו עד המעלה הה' שזהו הכנה לחמידו דאוריי' שזהו רק ‏בטף דיש בו הכנה לזה. וגרך ידוע דהם מקליפות נוגה ובכחם להיות נקיים מן הרע עצמו וג' ‏קליפות הטמאות. אבל לזכך גם דברי הרשות ולבטל מ"ז שזהו עזר הש"י זהו רק לישראל לבד. ‏וכמ"ש ביום השבת אות היא ביני וביניכם לבד כמ"ש בזוהר פ' ויקהל (רג א) דאפיק ע"ר מביניהו ‏בנתינת שבת. ומחוטב וגו' הם הנתינים שהם עבדים דאי' כ"פ דפרוצים בעבירות וחשודים כמ"ש ‏בברכות (מה:) ובפסחים (צא סע"א ורע"ב) ובגיטין (סז:) וש"מ. והכתוב מדבר בנצבים לפני ה' ‏ונקיים במעשה וכאותם שנחשבו בשם בס' נחמי' ועזרא מן הנתינים ועבדי שלמה. וא' במד' (במד"ר ‏פ' טז) יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאים עולי גולה בני סיסרא כו' ע"ש והם מן הנתינים ‏ומעשיהם נאים. רק מ"מ לא יצאו גם מג' קליפות הטמאות כולם דלכן אסורים לבוא בקהל. וחוטב ‏עציך היינו שנקי בתאוה שבלב רק שאין לו חכמה שבמוח שהרי אסור ללמד עבדו תורה (כמ"ש ‏כתובות כח.). ומצד שהוא דכורא ויש בו חכמה הוא שופע בו לרע דלכן אסור ללמדו תורה כמו ‏לאשה (סוטה כ.) שאין לה דעת וזה יש לו רק שהחכמה אינה מבוררת כלל בעבד. וזה שורש עבד ‏שאין לו ראש מצד עצמו רק אדונו הוא ראשו משא"כ בן חורין יש לו ראש. והשתעבדות זה לישראל ‏הוא מצד מעלתם עליו בתורה וחכמה ולכך נקרא חוטב עציך דתורה נקרא עץ החיים ובזה הוא ‏שימושו ועבדותו. ושואב מימיך ידוע דמים רומז לחשק ותאות וזהו שגם הלב אין נקי מחמדת רע ‏רק שמוגדר במעשה לבד והשתעבדותו לישראל ג"כ מצד מימיך דהיינו שהחשקות של הישראלי אין ‏דומה לו דהקב"ה לבן של ישראל (שהש"ר ה ב). והוא שואב מימיך היינו רוצה ומשתדל להיות לבו ‏כן שזהו העבדות שהעבד נטפל לאדון אבל מצידו אינו כן. וחוטב עציך משתדל להיות נטפל ‏לתורתך וחכמתך. ואלו ה' מדרגות אין ממנין מהם שום התמנות וראשות כי אין בהם שום הזדככות ‏לטוב גמור ודביקות בהש"י. רק לשמאלא היינו בהגדרה מרע עכ"פ ע"י ביטולם לטוב שבכחם לבטל ‏עצמם לגמרי שלא להיות מהות בפ"ע כלל רק נטפל לטוב כעבד לאדון ואשה לבעלה ובן לאביו וגר ‏לישראל שבשם ישראל יכונה להיות נטפל ובטל לאומה הישראלית וכמ"ש (ספרי בהעלותך סו' פיס' ‏עת) שבאותו השבט שידבק יוכלל בו והוא התכללות שמאלא בימינא: ‏