צדקת הצדיק רמ״א

א

‏[רמא] המצות ומעשים טובים של האדם ואצ"ל ד"ת מביאים בלבו הרהורים טובים וההיפוך ‏מעבירות כמשז"ל מצוה גוררת מצוה ועבירה כו'. ופי' גרירה זו כי מכל מצוה נברא מלאך פי' כח ‏רוחני כמ"ש בזוהר (ח"ב ק רע"ב נט א) דלא אתאביד שום מעשה ודבור דאדם טוב ורע. ועי"ז ‏המלאך טוב שהוא שלו שנולד מפעולתו והוא שוכן אצלו ומקורב לו הרי המלאך הוא רוחני כמו ‏מחשבת האדם ועל ידו נופל מחשבה בלבו לעשות מצות אחרות. וההבדל בין שע"י מלאך לע"י נפש ‏אחר כנ"ל אות רל"ח כי הנפש מצד שבה כח ההרגש כנ"ל אות רכ"א כאשר היא מכנסת הרהור בלב ‏הוא עם כח ההרגשה. והגם שהוא דרך העברה בעלמא וכנ"ל אות רל"ט היינו שאין מוליד קומה ‏שלימה מצד עצמו לבד אם לא בהתחברותה לנפש האדם עצמו. אבל מ"מ הוא מורגשת בכח הבינה ‏דלב כי נפש האדם נקרא מבין בבינה משא"כ המלאך נקרא חכם בחכמה לבד לפי שאין בו מעצמיות ‏נפש האדם כלל רק נולד מכח פעולותיו. ומצוה בלא כונה וחשק כלל הוא מלאך מעולם העשיי' והוא ‏מעורר הנפש לעשיי' שנית. ושעם החשק שבלב הוא מיצירה ומעורר רוח שבלב לחשוק שנית ‏ומעלה בלבו הרהורים ע"ז. ושעם הכונה ברמזי המצוה הראוי' שהוא במוח מעורר ג"כ המחשבה ‏ומועיל להנצל ממ"ז ע"י רבוי המצות בכונה הראוי' ומתרבים המלאכים המזכירים למחשבתו אל ‏דמי לך. וע"י ד"ת בחשק הראוי מוליד נפשין כי נפשות ישראל גנוזין בתורה כי אוריי' וישראל חד. ‏והיא למעלה ממדריגת מלאכים שלא ניתנה להם. והיא גוררת כח ההרגשה ובינה שבלב לטוב ג"כ ‏כמו ע"י עיבור נפש איזה צדיק גדול כפי גודל כח התורה שלמד וחידש וכפי מדריגת כונתו בה ‏לשמה. והעיקר כפי החשק שלו שמיקר החיות שבד"ת הוא מצד החשק. וזהו בטובה דמחשבה ‏טובה הקב"ה מצרפה למעשה (כמ"ש קידושין מ.). אבל ברע אין מצרף למעשה והמלאך רע הוא מן ‏המעשה לבד. או אם הוא בחשק עצום שאז ודאי גם כח המלאך כן בחשק עצום מ"מ אינו אלא בעולם ‏עשיי' מצד המעשה. רק דחלוק לג' קליפות רוח סערה כו' כי הם ג' ראשי כחות דרע קנאה תאוה ‏וכבוד דקנאה הוא רוח סערה ממש בלב שסוער והומה. ותאוה הוא תוקף החשכות המשכיח לגמרי ‏חשקות אמיתי ומכניס רוח שטות בלב. ואש הוא העולה למעלה בבקשת ההתנשאות. וזה טעם אש ‏זרה דנדב ואביהו שאמרו אני ואתה ננהיג כו' (כמ"ש סנהדרין נב.). ואלו ג' כוללים כל עבירות ‏שבתורה שכולם להתרחק מאלו הג' ראשים. ובאומות מחשבה רע מצטרפת (כמ"ש ירוש' פאה פ' א ‏סו' ה' א) כי הם שורשם ברע הלב והמוח ולכך כאשר הרע בחשק שבלב מצטרף למעשה להיות ‏מלאך רע כמוהו המוליד בו חשק שני בלב לרע. וכן לענין העונש דהוא יצ"ר הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב ‏טז.) דחרבם תבוא בלבם. וכי אם הוא בחכמתו לרע כענין בלעם דידוע דהוא נגד משרע"ה ועסק ‏חכמתו לעומת חכמת ד"ת ומוליד נפשות דרע ודאו"ה והיינו כח ההרגשה ולכ"א בזוהר בלק (קצד ‏ב) דלעמוד על חרשין דילי' הוא ע"י הוצאת ז"ל יעו"ש. והיינו כי בהוז"ל הוא מוציא כח נפשי ממש ‏ברע שבו כח ההרגש ולא מלאך רע לבד כי מלובש בו כח נפשי. אבל בישראל דחטאיהם נמשלו ‏בסנהד' (מד.) כהוצי הסובבים לאסא דאינם משורש לבו ומוחו לכך אינו מצטרף לו כלל להגדיל כח ‏המלאך רע להיות נגד הלב שהרי לא עינה מלבו כלל: ‏