צדקת הצדיק רי״ז

א

‏[ריז] עיקר האדם הוא המחשבות והרהורים ורצונות שבמוח ולב שזהו רוחניות אדם אבל הגוף הוא ‏גשמי ונקרא בשר אדם. וכשח"ו מחשבתו ורצונו שקועים בהבלים אז נקרא אדם רע כידוע דדמות ‏אדם יושב על הכסא והוא מקור מחצב הנשמות וזה לעומת זה יש אדם בליעל פי' קומה שלימה מכל ‏מיני מחשבות ורצונות לרע. וכנודע מטעם הזוהר משפטים צ"ה ב' ע"פ עת אשר שלט האדם באדם ‏וגו' וע"ז מבקשין חלצני ה' מאדם רע כי בסנהדרין (מד.) המשילו חטאי ישראל להוצי הסובבים ‏האסא. כי באמת שורש נשמת ישראל מאדם שעל הכסא וכמ"ש בצלמנו כדמותינו רק שהאדם רע ‏מלבישם ואסורים וכבושים בו. וכד"ש בברכות (ו.) וקיימי עלן כו' כל חד מינן אלפא משמאליה ‏ורבבתא מימיניה. מימינו פי' תאות וחמדות עוה"ז זהו רבוא לשון רבוי שהוא בתוקף עצום כי זהו ‏עיקר היצ"ר שבלב בנ"י כמו ששמעתי בטעם דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל ולא הזב. ‏ומשמאלו דהיינו גבורה רעה בכעס וקנאה וניצוח ואביזרייהו אלף הוא המספר היותר גדול כמ"ש ‏הרמב"ן ע"פ נתתי אלף כסף. והיינו דדבר שתחת סוג המספר והגבול רק שהוא בתוקף וגוזמא נקט ‏אלף ודבר שאינו בסוג המספר תופס רבבה. כמ"ש במק"א דלכן שרים עד אלף ועל הרבוא הוא ‏מדרגת מלך. ולפי שיצ"ר דתאוה הוא טוב מאד וכמ"ש במדה"נ (זח"א קלח א) שישאר גם לעתיד רק ‏דאתלבן דלולי כן לא אשתכח חמידו דאורייתא ומצד זה הוא בלתי גבול לכך גם התפשטותו לרע ‏הוא ברבוי. וכל זה רק מצד ומימין שסובבים ומלבישים. ואליך פי' אל פנימיותך ומעמקי שורשך לא ‏יגש דהשורש נשאר ואע"פ שחטא ישראל הוא רק לבוש תוך האדם רע. וע"ז הוא הבקשה חלצני וגו' ‏על העבר מה שכבר נשתקע תוך מחשבות ורצונות אשר לא לה' המה ונעשו ח"ו מלבושים לנשמתו ‏חלצני והוציאני מהם. ועל להבא מאיש חמסים תנצרני פי' אדם שם כללי וחלוקים לזכר ונקיבה איש ‏ואשה. וידוע דהתאוה והחשק נוקבא והכח וגבורה דכורא שממנו נמשכים ברע רציחה וכעס ‏ואביזרה. וזהו איש חמסים שהוא בא לעשוק הנפש שכבר נחלצה ממנה כשרואה שהיא חלושה ‏כטעם איזה גבור הכובש את יצרו וכשאין בו כח לכבוש הוא חומסו אע"פ שכבר בא לטהר ונטהר על ‏העבר כפי כחו הוא משתדל לשוב לעושקו ולחומסו לחלקו בגזילה. וזה כח האיש והוא ע"י הכעס ‏כידוע מהאריז"ל ע"פ טורף נפשו באפו שע"י הכעס הנפש נטרפת ח"ו שהאיש חמסים המכניס ‏הכעס חומסה ואז עי"ז אח"כ יש שליטה לרע בו גם בכל מיני הרהורים וחמדות. וע"ז מבקש ‏שישמרנו להבא מכעס וקנאה ואביזרייהו שלא יהיה נחמס וממילא יהי' שמור ג"כ בתאוה שהיא ‏הנוק' שאין בה כח החמוסה. שמאחר שכל מחשבותיו שקועים בד"ת אין שליטה להרהורי תאות ‏וכמ"ש הרמב"מ (סוף ה' אסו"ב) דאין הרהורין שולטים אלא בלב פנוי מן התורה. רק שהכעס יכול ‏לגבר ח"ו כמ"ש (תענית ד.) האי צורבא מרבנן דרתח כו' ובזה יש שליטה לאיש חמסים ח"ו לבוא ‏לכעס גמור הרע ח"ו. וצריך לבקש מהש"י שישמרנו וזהו אחר שכבר נטהר לשעבר בתפלתו חלצני ‏וגו' ונחלץ ממחשבות והרהורים השוטפים ועוברים במוחו ולבו לדעתו ושלא לדעתו ונתייחד להש"י ‏כטעם אין את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי (ירושלמי ברכות פ' א' ה' ה) שזהו עיקר האדם ‏העין רומז על מחשבות והרהורי המוח שבאים ממנו. ואז עכ"ז יש לו לבקש אלהבא מאיש וגו' כנ"ל: ‏