צדקת הצדיק ס״ה

א

‏[סה] האדם צריך למסור נפשו להשי"ת שאם אינו כרצון השי"ת אז מוסכם לילך מן העולם כדש"נ ‏וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם וכענין זה אמר יונה טוב מותי מחיי. וזה ענין נפילת אפים ‏אחר כל תפלה וא' בזוהר ריש קרח כי נפילת אפים הוא מסירה עצמו למיתה וגם בפשוט ירמוז לזה. ‏ומשה ואהרן נפלו על פניהם ב' פעמים שם בפ' קרח. כי ר"נ איש חטאו בנפשותם ורז"ל א' קרח ‏שפקח הי' כו' והנה גם הר"נ איש לא שוטים הי' כמשז"ל שהיו ראשי סנהדראות ואז"ל (במ"ר) שהיו ‏בכללם הי"ב נשיאים וכן מורה לשון הכתוב אתם המיתם את עם ה' והם רק יחידים וקראום עם ה' ‏לפי ששתולים כנגד כל העם והאמינו למשרע"ה שיכול להענישם אבל הם חטאו בנפשותם כענין שא' ‏בנזיר חטא על הנפש פי' מתחייב בנפשו. והיינו שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו ויהי' ‏מדרגה זו שכל העדה כולם קדושים וחשבו שכבר הגיעו לכך [כי באמת לולי שגרם החטא היו על ‏מדרגת לעתיד כמשאז"ל] ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת שאם באמת אינם במדרגה זו ‏אז טוב מותם מחיים ומוסכמים למות באמת [וזהו קרח שפקח הי' פי' פקח בכל מקום בדרז"ל ערום ‏כמו אי פקח הוא כו' (כתובות פח.) שטעם מעץ הדעת טו"ר ואכמ"ל עוד] ולכך אע"פ שנקראו ‏חוטאים בשביל זה בנפשותם מ"מ מעלה גדולה הוא ולכך זכו שהמחבות שלהם נעשו צפוי למזבח. ‏ולכן נאמר למשה ואהרן הבדלו וגו' וכן אח"כ הרומו וגו' והקש' הרמב"ן וכי אין ביד ה' להצילם והם ‏תוך העדה. אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בענין המסירת נפש לכך הוצרכו להבדל לבל ילקו ‏עמהם. ולכך תיכף למאמר הבדלו והרמו הרגישו בזה ויפלו על פניהם ואמרו בזוהר דמסרו גרמייהו ‏למיתה. רצו לעשות בזה כמעשיהם: ‏