פרי צדיק, בלק א׳

א

וירא בלק וגו' בזוהר הקדוש (ר"פ זו) חמא במשקופא דחכמתא וכו' וחד חלון אית דכל חכמתא בי' שריא ובה חמי מאן דחמי בעקרא דחכמתא אוף הכי וירא בלק בחכמתא דילי'. והיינו דאף מאו"ה יש שמשקיפין על ידי חלוני דחכמה וכמו שחשב מאבימלך ואם סיסרא. ואחר כך בזוהר הקדוש (קפ"ה א') אשר עשה ישראל מיבע"ל מאי את כל לאסנאה עילא ותתא עילא דאפילו משלטניהון רברבין ושלטנין דעילא ואפילו משלטניהון רברבין ושלטנין דלתתא וע"ד את כל אשר עשה. ויש להבין היכן נרמז במה שנאמר את כל שהוא עילא ותתא. אך הענין כמו שאמרנו כ"פ דתיבת א"ת מרמז על השורש אל"ף הוא אותיות פל"א עליון ות' מרמז לעלמא דאתי ולכן מורה תיבת את על רברבין ושלטנין דעילא והיינו שישראל כבשו מהאמורי החיות והני"ק שהיה להם מהשורש מלעילא. ותיבת כל מרמז על מדת כל שהוא מדת צדיק יסוד עולם שמשפיע למ' מלכות בחינת כנסת ישראל וזה רברבין ושלטנין דלתתא והיינו שכבשו מהם זאת שישפיע לכנסת ישראל על ידי מדת יסוד מהשורש שכן מורה לשון רברבין. ואמר בזוהר הקדוש דכתיב בן צפור שעל ידי הצפור ידע תמיד יומא חד עביד עובדי' ופרח ואזיל אתעכב וכו' עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא דעם אבתרי' ואוקיר גדפוי כדין חמא מאי דחמא ודחיל מקיימהו דישראל וכו' והיינו ע"ד מה שנאמר להבה תלהט רשעים. והוא ענין מ"ש בזוהר הקדוש אחר כך (קפ"ה ב') על כן יאמרו המושלים אינון שלטונין ממנין עלייהו דאתכנשו והוו אמרו באו חשבון וכו' תבנה ותכונן כדבקדמיתא ותהדר מלכו ליושנה כד חמא גבורתא דמשה ושלהובא דמלכו אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וכו'. אי נהדר ונימא ונדכר חשבון דתבנה הא אש יצאה מחשבון אי ניהדר ונימא סתם קרית סיחון הא להבה יצאה מקרית סיחון וכו'. והענין ע"פ מ"ש בפירש"י חקת אלו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכובשה ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכובשו. ויש להבין מה היה חזקו של חשבון אם היתה מלאה יתושין הלא היו יכולין לעלות על החומה ולפתוח השער ולהרוג היתושין וכן מה היה חזקו של סיחון אם היה בכפר חלש והיה יחידי. אך המכוון על הכח של הקליפה שהיה בהם דכמו שבקדושה יש קדושת דוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות ויש גם כן קדושת המקום קדושת ירושלים כן זה לעומת זה בקליפה יש גם כן קליפת המלך וזה היה סיחון וכן יש גם כן קליפת המקום וזה היה חשבון. והנה סיחון ועוג אחי הוו בני אחי' בר שמחזאי (כמו"ש נדה ס"א.) ומהס"ת נולד גם סיחון קודם המבול. ובעוג איתא בגמרא (זבחים קי"ג:) שנס נעשה לו ועמד בצידי התיבה ונצטננו שם המים. ובסיחון שנפלט נמי מהמבול ((וכ"כ תוס' נדה שם) מהס"ת ברח לארץ ישראל. ושם בארץ ישראל מקום מקום התשעה קבין חכמה שנטלה ארץ ישראל (כמו"ש קידושין מ"ט:) והיה כוחו גם כן מכח תורה שבעל פה חכמת ארץ ישראל. ועוג איתא בזוהר הקדוש (שם) דכל מלכי עלמא לא יכלין לאגחא קרבא בי' בגין תוקפא דבשן ואיתא בהג"ה רח"ו דבש"ן נוט' שמעון בן נתנאל והיינו ע"פ שא' (באבות) רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא והיה כוחו מצד היראה. ועל ידי היראה בא לתשובה (כמו שנת' כ"פ מגמ' ע"ז י"ט. ועוד) והוא גם כן מקדושת תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והם שני מלכי האמורי וקליפת חשבון היה נגד קדושת המקום. ועל זה אמר הכ' כי אש יצאה מחשבון ע"ד מה שנאמר והיה בית יעקב אש והיינו תורה קדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא ו' אות אמת ואמת זו תורה (כמו"ש ברכות ה':) וכתיב ימינו אש דת. ובית יוסף להבה היינו יוסף מ' צדיק שהוא המשפיע למ' מלכות שהוא בחינת קדושת תורה שבעל פה והוא מכונה בשם להבה שיוצא מיוסף. וזה שא' דאי נימא דתבנה חשבון הא אש יצאה מחשבון שהיה כנגד קדושת המקום. אי ניהדר ונימא סתם קרית סיחון הא להבה יצאה מקרית סיחון ודאי שכוחו היה נגד קדושת תורה שבעל פה כאמור:

ב

וזה שראה בלק במשקופא דחכמתא א"ת כ"ל אשר עשה ישראל לאמורי. ומבאר הזוהר הקדוש שראה חד שלהובא דאשא דטס אבתרי' ואוקיד גדפוי של הצפור שמזה ראה שלהבה תלהט רשעים שקדושת מלכו דשמיא היינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה שסף כח סיחון ועוג מלכי האמורי שהיה כחם מהקליפה נגד קדושת מלכות תורה שבעל פה כנ"ל. וזה שאמר דחמא מה דחמא ודחיל מקמייהו דישראל. וזה ענין מ"ש בזוהר הקדוש כד חמו גבורתא דמשה ושלהובא דמלכו אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון. גבורתא דמשה היינו קדוש' תורה שבכתב שמשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב וזהו אש בחינת תורה שבכתב יצאה מחשבון ושלהובא דמלכו היינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה שנקרא להבה כאמור מקרית סיחון שהיה כח סיחון. ואמר בזוהר הקדוש במעשה הצפור דהוו עבדין לי' מכסף מעורב בדהבא. והיינו שעשה אותו שיהיה בו כנגד קדושת ג' האבות כסף כנגד בחינת אהבה של אברהם אבינו ע"ה וזהב שמורה על יראה כנגד מ' פחד יצחק. גדפוי מנחשת שהוא מדת יעקב אבינו שהוא שורש תיקון פגם הנחש וזהו נחשת נח"ש ת' שמורה על עלמא דאתי כנ"ל היינו שיתוקן פגם הנחש מכל וכל. והוא היה מהג' קליפות שכנגד קדושת האבות. וזה שאמר דחמא חד שלהובא דאשא דטס אבתרי' ואוקיד גדפוי היינו פגם הנחש וכמו שאמרנו ע"ד מה שנאמר להבה תלהט רשעים. ומזה ויגר מואב: