פלא יועץ קי״ד

א

זלזול – זלזול בכבוד אחרים צריך לזהר הרבה, שלא לזלזל בכבודם לא בדבור ולא במעשה, וצריך דעת גדול להבין מהו זלזול, ואין נקי אלא הזהיר וזריז לחשב מאד קדם עשות שום דבר לחברו, או דבר דבור לחברו, או על חברו שיציר בעצמו אלו היה חברו עושה לו או מדבר לו או עליו כמעשה זה או כדברים האלה אם היה נראה לו זלזול ומרגיש צער, אז לא יעשה גם לחברו. ואמרו ז"ל (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעבד זה כלל גדול בתורה. ובאמת אמרו (נגעים ב, ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ואמר החכם: אין נקל בעולם כמו למצא ולהכיר מומי חברו, ואין קשה בעולם כמו להכיר מומי עצמו:

ב

והאיש השלם הירא את ה' לא יטה אחרי הבצע, ואחר כבוד עצמו ואחר הנאת גופו לזלזל בכבוד חברו לכבוד עצמו להנאתו ולטובתו, כמו אם חושדים אותו בדבר אשר לא טוב, לא יאמר, אני לא עשיתיו פלוני עשאו, שאמרו בש"ס (ב"ב קסד ב) להדיא שזה נקרא לשון הרע. וכן יש אנשים רעים וחטאים שכדי להרבות שחוק ושמחת הוללות, או שישחקו העשירים ויתירו להם פסת יד, יהיו מזלזלים בכבוד איש תם ומרבים לדבר לצנות עליו (שהוא הנקרא בלשוננו: מאזקאריא"ר אי זיפקליניאר, ובלשון אשכנז: גערינגשעטצונג איזט פעראכטונג), והרי הם כמתלהלה היורה זקים ועושים שחוק בדמו של זה. אוי להם, אויה להם, אהה עליהם, שגמלו רעה לנפשם, רעה תבוא עליהם, כמאמרם ז"ל (ע"ז יח, א) שהלצנות תחלתו יסורין וסופו כליה רחמנא לצלן וכמו שכתבנו במקומו. ועושה אלה בשרו עליו יכאב על הכעיסו את בוראו, כי חושב דמצוה קעבד לשמח אנשים, אבל סוף העושים והשמחים בדברים רעים אלו ירדו אבלים שאולה אם לא יתנו לב לשוב:

ג

ומה מאד צריכים לזהר התלמידי חכמים בעסקם בתורה, או בכתבם, שלא לדבר דברי זלזול כל שנראה לו שאינם לפי כבודו אם היה מדבר לו חברו, ואפלו אם חברו יצא מן השורה ודבר קשות הוא יעשה את שלו וישמר לפיו מחסם מחטא בלשונו, ובפרט בפני הבעלי בתים צריך זהירות יתרה לנהג כבוד זה בזה בדבורו כדי שלא יאמרו, זונות מפרכסות (שבת לד, א) וכו', ואיכא חלול השם. והאיש הישר לא יזלזל בכבוד שום נברא, וכל שכן באשתו ומשרתיו, שלא בשביל שהם משעבדים לשרתו נתנה לו רשות לזלזל בכבודם, ומה יתרון לאדם על חברו, הלוא קטן וגדול שם הוא, ואפלו שהעבד חפשי יותר מאדוניו לפני המקום, ולכן אפלו אם עברו רצונו יוכיחם בנעם שיח וינהלם בנחת כאשר היה רוצה שיעשו לו אם היה הוא משעבד תחת אחרים:

ד

ואפילו לעצמו אין ראוי לנהג זלזול ולעשות דבר שאינו לפי כבודו, שהתורה חסה על כבודן של בריות ופטרה ממצות השבת אבדה לזקן שאינו לפי כבודו. ומה גם התלמיד חכם, ובפרט מי שהוא פרנס על הצבור, צריך לנהג סלסול גדול בעצמו ושלא לזלזל בכבודו לשם שמים כדי שיהא מוראו ואימתו מטלת על הבריות ויהיו דבריו נשמעים. והרי אמרו (קדושין ע א) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה. וכל תלמיד חכם צריך למעט ישיבתו בבתי כנסיות של עמי הארץ ושלא לדבר כל כך עמהם, ואין זה בסוג גאוה חס ושלום, שהרי אמרו בש"ס (יומא ט ב) דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדה יהבי לה עסקא בלא סהדי, וחס ושלום לחשב על ריש לקיש שהיה גאה חלילה, אלא שכן ראוי לנהג סלסול לפי מה שהוא אדם ולא יתחבר אלא מין במינו לפי חכמתו ולפי שניו. (ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נב ב) למה התלמיד חכם דומה בפני עם הארץ, לקיתון של זהב. אכל עמו, נעשה של כסף. שחק עמו, נעשה של חרס נשבר אין לו תקנה). רק ללמד תורה וללמדה ישפיל עצמו כאזוב וירבה דברים עם כל אדם הקטנים עם הגדולים. וכן לכל דבר מצוה יעשה בכבודו ובעצמו וזהו כבודו, כמו שמצינו לגדולי ישראל שהיו עושים בעצמם לכבוד שבת (שבת קיט א) ודוד המלך עליו השלום היה מכרכר בכל עז לפני ארון הקדש ואמר (שמואל ב ו כב): ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל. וכתיב (תהלים קיט צט) מכל מלמדי השכלתי. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ד א) איזהו חכם הלומד מכל אדם זו היא דרך ישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם: