עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק ראשון י״ג

א

הוא היה אומר נגד שמא כו' ודלא מוסיף יסיף. ודאשתמש בתגא חלף:

ב

הנה לכאורה כפל המאמר דנגד שמא ודאשתמש בתגא חדא נינהו. וי"ל דרומז בזה על האדם כשלומד תורה או מתפלל או איזה מצוה שעושה. שלא יעשה הדבר בשבילו להגעת איזה שכר או מיראת איזה עונש רק כל דבריו יהיו לש"ש הכל לכבודו ית"ש וע"ז הזהיר אותנו הכתוב באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה ירצה שמתפלל לכוונת איזה שכר וזהו כמו שמלוה על המשכון לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל זה האיש לא יבא אל בית המלך פנימה רק בחוץ תעמוד כו'. ואם איש עני הוא איש רומז על הבוב"ה שבזמן החורבן נראה כעני כביכול לא תשכב בעבוטו כי מצינו שהמקדש נתמשכן עמנו ואמר שצריכין בנ"י שלא ישכנו ולא ישקטו ולא ינוחו על זאת להחזיר העטרה ליושנה שתגלה ותראה עלינו מלכותו בקרוב ולז"א השב תשיב לו את העבוט ולזאת יברכך ולך תהיה צדקה. ודאשתמש בתגא פי' ששימש בכתרי אותיות. א"י כי תגא הוא אחוריים מכתר כמו שמצינו שהתרגום הוא אחוריים מלה"ק ובזה נתיישב מה דאיתא בגמ' שצריכין אנו לומר בפסוקי מלכיות דכתיבי בתורה וחשוב התם חד ותרועת מלך בו ולבסוף חשיב פסוק ה' ימלוך לעולם ועד ותמוה אמאי לא חשיב הך ברישא כדכתיב וגם אנן לא אמרינן הכי וגם מה שהקשה הרמב"ן ז"ל דהתרגום שע"פ ה' ימלוך לעולם ועד אין מכוון עם הפסוק שכתוב ימלוך לשון עתיד ומתרגם מלכותו קאים והוא הוה אך באמת הוא כי בוודאי ומלכותו בכל משלה אך דהוא דרך אחוריים שאין נראה כלל גודל מלכותו ולזה בשירת הים שצפו ברוח קדשם מה שעתיד להיות שאין זה גאולה שלימה ואמרו ימלוך דרומז על העתיד והוא לימות המשיח ואז מלכותו תהא נראה לעין כל. אבל המתרגם פי' להאמת בודאי מלכותו קאים ובכל משלה כי בודאי אפס זולתו הגם שאין נראה. והנה הש"ס הוצרכו ד' פסוקי מלכיות ורצו לסדר הפסוקים המשמשים בלשון הוה כגון ותרועת מלך בו ולא רצו לסדר זה הפסוק ה' ימלוך כו' דהוא עתיד רק אח"כ שלא מצאו יותר סמכו גם זה. אבל הסדר הוא כמו שכתוב בתורה הקודם קודם. וז"א ודאשתמש בתג"א. ר"ל שצריך האדם להתפלל על זה שיתראה מלכותו ותנשא לעיני כל חי ולא בדרך אחוריים. כי תג"א הוא אחור ים כנ"ל. ואמר הכתוב כי ישבו אחים יחדיו. רומז על כנסת ישראל. דהם אחים ורעים למקום ומת אחד מהם. ר"ל שנסתלק מהם האחדות כמו שמצינו שבית שני נחרב על שנאת חנם. ובן אין לו. ר"ל שסר צלם מעליהם שאינם ניכרים שהם בני אל חי. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. רצה לומר שתראה שהבורא ירחם עליהם. ולקחה לו לאשה. והיה הבכור אשר תלד. ר"ל הצדיק דהוא נקרא בן בכור שנא' בני בכורי ישראל. יקום ע"ש אחיו. רצה לומר שהצדיק הזה יקום ויעמוד בפרץ עליהם להיות להם שם שיקראו אחים ורעים למקום. ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפוץ האיש. הוא הבורא ית"ש דנק' איש כנ"ל. לקחת את יבמתו. ועלתה יבמתו השערה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגליו. נעל רומז על המלוכה כמד"א מה יפו פעמיך בנעלים. אך היא בהסתר שאינה נראית כנ"ל שהוא דרך אחוריים ואינו רוצה לגלות עצמו דרך פנים. וחלצה נעלו. ר"ל שתחלוץ זאת המדה ותראה להראות מלכותו לעין כל ושיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לו תכרע כל ברך ולו המלוכה. וירקה בפניו. דהנה האברבנאל פי' שתרוק בהמנעל עצמו והוא עד"ז שתרוק ותקונן על מלכותו ית"ש שהוא בהסתר דרך אחוריים ואין ניכרת גודל גבורתו. ולומר לפניו קצתי בחיי ומאוס לי כרוק ואם תתן לי כל חללי דעלמא לא תנוח לי עד אשר תכונן ירושלים ותכון מלכותך לעד. או וירקה בפניו. רומז על כנ"י שתתפלל למקום ב"ה על זאת ולומר לפניו שכל תענוגי עוה"ז וכל העולם איננו שוה בעיני לכלום. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ר"ל שתאמר לפניו כמו שאנו כל חפצינו בך והכל כלא חשוב לעינינו כך העכומ"ז עושים לך ומשחקים עליך כביכול אין אתה חשוב בעיניהם ומה גם אם היו ביכולתם לעלות ולבקוע הרקיע ולהלחם בך אין מן הנמנע להם. וז"א ככה יעשה לאיש הוא הבורא ב"ה. ואומר כמו שאנחנו עושין כן יעשה לך. וכל זאת למה אשר לא יבנה את בית אחיו לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו בתוכינו במהרה בימינו. ונק' שמו בישראל בית חלוץ הנעל שתסיר זאת המדה ותופיע עלינו בהדר גאון עוזך ותנשא עלינו לעיני כל חי וידע כל פעול כי אתה פעלתו. וביותר צריך האדם להתעורר ע"ז בעשרת ימי תשובה לאקמא שכינתא מעפרא כי ב"ית רומז בעשרת ימי תשובה יאמר אם אין אני לי מי לי. כי הנה מצינו שהלל הי' אומר כמה דברים בשם ה' וכמו שהשי"ת בעצמו אומר כן וירצה שתעשה כ"כ התפעלות עד שהש"י יודה לדבריך ויאמר כן בודאי אם אין אני לי אנ"י רומז על המלוכה כמד"א אני אמות ואחיה מחצתי ואני ארפא ואומר אני הוא בעל היכולת כי בידו הכל ואמר אם אין אני לי מי לי כנ"ל ודאי: