ספר החיים, ספר גאולה וישועה ד׳

א

פרק רביעי
והנה יש עוד תועלת מה שלא גלו כולם אל מקום א' (א) ונתפזרו בכל ד' פנות העולם שאם גלו למקום א' היה המקום ההוא נאבד באין יושבים משא"כ עכשיו שהם מפוזרים בכל העולם כולו שא"א לאבד את כל העולם בשבילם שכבר נשבע על קיומו גם אם היו כולם במדינה אחת יסכימו כולם לעבירה אחת אבל עכשיו שהם מפוזרות במדינות חלוקות ישתנו דעות בני אדם כפי השתנות טבע חילוקי המדינות ולא יסכימו לעולם על עבירה אחת לפי שאדם צריך להיות י' שנים בכל איקלים קודם שיעמוד על טבע האיקלים ההוא וחכמתיה שנאמר וישבו בה כעשר שנים וכן מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען.

ב

וחכמת העולם הם ז' כמספר ז' איקלימים נמצא שקודם שיעמוד האדם על כל שבע החכמות כבר יעברו ימי שנותיו שהם שבעים שנה אבל א"י שהיא משתיתו של עולם יתחברו שם כל החכמות ביחד.

ג

(ב) ולכך ארז"ל אוירא דא"י מחכים וכן יתפשטו שם ג"כ כל מיני הטומאה והתאוה שבעולם ולכך יהיה העם היושב עליה ג"כ יותר מקולקל משאר האומות שנאמר כמעשה ארץ כנען וגו' וישראל נמי אחר שקילקלו מעשיהם לא היה נאה להם רק שתקיא אותם הארץ מטעם שפי' ולפ"ד שזהו ג"כ מה שמצינו במדרש תלים (ג) דשיקרא בעי נמי לעיולא לתיבה א"ל נח אין אתה נכנס אלא א"כ נסיבא לך איתתא אזיל שיקרא ובעי ליה זווגא ולא מצא פגע בפחתא א"ל הוית לי לבר זוגא אמרת ליה מה את יהבית לי א"ל אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגיל את נסבת אתקין כך ביניהון עלון תרוייהו בתיבותא כיון דנפקו כל דשיקרא מכניס פחתא נסבית כו' ויש להסתפק באגדה זו חדא דשיקרא ופחתא אינם ב"ח לשיקלוט אותם התיבה.

ד

ועוד וכי משום דפחתא נזדווגת לשיקרא יכניס אותן יותר ממה שהיו כל אחד לבדו ועוד איך נתרצה להיות עיקר זווגו ע"מ שהיא תפסיד כל מה דאיהו מסגל ולכ"נ דקודם המבול כל אשר יזמו לעשות עשו והצליחו כי איש לרעהו יאמר חזק במעשיך לפי שהיו כלם מסכימים לדעת אחת וזה היה סבה גדולה שהוסיפו לחטוא אחר שלא היה כאן שם מונע ולכך בשעת המבול כאשר רצה השקר שהוא היצר הרע ליכנס ג"כ אל התיבה כדי שלא יסתלק מן העולם אחר שא"א זולתו.

ה

לא רצה נח בקיומו אא"כ לא יסכימו עוד הרבים על עבירה אחת כאשר עשו עד הנה לפי שהיו כולם בני אב אחד ולכך נטו כולם אל מזג אחד אבל עכשיו שנתפרדו והיו לג' ראשים היו חלוקים זה מזה בתאותם שזה יתאוה לניאוף ושונא את הגזל וזה להיפך שאוהב את הגזל ושונא את הניאוף וכן בשאר המדות המגונות מה שזה אוהב שונא זה באופן שלא יעשו מעשיהם הרעים פרי כאשר מתחלה וזה כוונת הזיווג של שיקרא עם פחתא שהם ב' מדות הפכיים כי השקרן הוא האיש הכילי כי בשביל הממון משקר ומאבד נפשו ופחתו הוא להיפך מזה שמפזר ממונו על הזוללות ואינו חושש על הכסף ובא זה ומאבד ממונו של זה וכן ראוי להיות כדי שלא יהא תקומה למעשיהם הרעים ושלא יסכימו עוד על עבירה אחת וכ"ז התחכם יוצר הכל כדי שלא יאבדו עוד מעשי ידיו בשביל מעשיהם הרעים שכבר נשבע על מי נח.

ו

(ד) וזהו טעם עונש דור הפלגה שלפי שהי' חוטאים לא רצה הש"י שיהיו כולם במקום אחד מטעם שפי' (ה) וזהו ג"כ טעם התאומות הנולד עם קין כדי שיתפשט זוהמת הנחש לג' ראשיו ולא יהיה הטומאה במקום אחד וכאשר נאבד זרעו של קין והבל וחזרו להיות בני אב אחד הוא זרעו של שת חזרו גם הם לקלקול מעשיהם ונאבדו במביל ולא היה קיום לעולם עד שחזרו להתפשט לג' בתי אבות של שם וחם ויפת (ו) ומטעם זה שפירש' לא היה יצחק ראוי להרבות בתולדות כמו שהרבו אברהם ויעקב וכ"ז כדי למעט מקום אחיזת הכחות הטומאות החיצוניות אשר איך להם יניקה ואחיזה רק במדת הגבורה שהיא מדתו של יצחק משא"כ במדת של אברהם ויעקב שהם ראוים להרבות ולהפרות ומכלל הגלות ראוי לבאר (ז) אבילות היום המר של ט' באב ואומר כי כנגד מה ששלחן גבוה בטל בעו"ה ראוי שלא לבנות ולא לנטוע בנין של שמחה באותו זמן ומיום שחרב בהמ"ק היה ראוי שלא ישא האדם אשה כדי שלא נלד לבהלה אבל מה נעשה שא"כ היה זרעו של א"א בטל ולת תוהו בראה רק לשבת יצרה ומ"מ כדאי הוא בית אלקינו לבטל עליו עונת יום א' ואפי' תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצות והיא חיינו ואורך ימינו ראו חכמי האמת לבטלו ביום המר הזה ולסמוך על פסוקי ק"ש ודברים הרעים שבירמיה וכ"ז כדי שירא ה' וישקיף על מעייני התורה והחכמה שנשתכחו ונסתמו מעינינו וישלח לנו משיחנו להאיר עינינו בתורתו.

ז

ואנו רואים את ר"ז בן אבקוליס שנתכוין לש"ש במה שאמר נקריב יאמרו כו'. ואעפ"כ נחרב הבית ע"י סבה זו אע"ג דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכ"ז לפי שהיו עושין ג"כ המצוה בלי הכוונה ראויה והמום ראייה שעשה בניב שפתים ואמרי ליה בדוק שבעין זה כנגד מה שהקדימו פה לעין שהיו אומרים מה שלא היה ראוי והנך רואה ג"כ כי הצלת ריב"ז לא היה אפשר רק ע"י תחבולה פחותה וגרוע מאד במה דנקיט עצמו בקצירי.

ח

(ח) וכ"ז לפי שלא זכו בבית שני לנס גמור של פנים מאירות ומסבירות משא"כ בבית ראשון שזכו לנסים מפורסמים בפנים מאירות ומסבורות וכן הקללות של בית ראשון היו קללות ג"כ גמורות משא"כ בבית שני שאע"ג שלא היה שם לא נבואה ולא ניסים מפורסמים ומ"מ גם הפורעניות לא היה קשה כ"כ לפי שהיו חסידי ואנשי מעשה אלא שנכשלו בשנאה ובקנאה: