סוד ישרים, שביעי של פסח א׳

א

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם וגו' ואיתא בגמ' (ברכות דף י"ב) להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום וכו' היינו כי לפעמים מאיר בלב אדם בינה שיתבונן היטב שכל תכלית המכוון מהבריאה הוא נעשה אדם ומזה מגיע ללבו גודל בטוחות ורב תקיפות וזה נקרא יום אז צריך האדם לעמוד הענן היינו להכניס א"ע במדת היראה ולהתבונן היטב שע"י פעולותיו יכול ח"ו ליפסק ממנו זאת התקיפות והבטוחות וזהו מדת לילה ביום ולילה. היינו כשמגיע לאדם התרשלות לפעמים ונעלם ממנו התקיפות והבטוחות אזי הוא העצה בעמוד אש היינו שאז צריך האדם לחזק את דעתו ולהבין היטב אשר בגמר תכלית ההסתר אז יהי' בודאי האור בוקע כל המסכים המסתירים ויזריח להאדם כל מיני אורות יקרים זהו מדת יום בלילה ומאי משמע שכן הציב השי"ת רצון שיהי' בזה העולם הסתר ובגמר סוף תכליתו בהלבוש אחרון יהי' מתעורר האור מעומקו ויבקע את כל הלבושים המסתירים ויזריח האור בהתגלות מפורש וזה נקרא בזוה"ק (בכמה דוכתי) יסוד אבא בוקע והענין הוא כמבואר בזוה"ק כתיב ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת ימים עשה וגו' לרמז על הששה מדות שעשה וגו' כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ומאלו המדות נסתעפו כל מיני התפשטות והגמר מההתחלקות המדות נקרא פה כמו שמצינו בגמ' פה גומר כי כל עוד שהמדה נתעלם בהמחשבה ולא נתרחקה עדיין מהחכמה שם הוא כלול ומיוחד ואינו בגדר התחלקות כלל כי הוא עדיין ביד האדם להתנהג עם המדה כפי הרצון מחכמתו אבל לאחר שיצא מהעלם אל הגילוי ע"י הדיבור שוב אינו עוד בידו של האדם להתפשטה כפי רצונו אלא כמו שנתגלה בהדיבור נמצא שע"י הדיבור נתחלקה המדה מהכלל ויצא לפרט וזהו פה גומר שנגמר ע"י הפה התחלקות המדות כי הפה הוא הלבוש האחרון שנגמר על ידה כל המדות וזהו מלכות שבמלכות ונקרא ים סוף סופא דדרגין ושם יסוד אבא בוקע עד שנתגלה החכמה העליונה הנקראת בזוה"ק ימא דחכמתא לכן כשיצאו ישראל ממצרים הלכו ששה ימים שהם נגד הששה מדות לברר אותם וביום האחרון שהוא שביעי של פסח הגיעו לים סוף שנקרא סופא דדרגין ושם יסוד אבא בוקע ונתגלה האור מעתיקא שישראל עלה במחשבה בהשורש טרם כל העבודות כי הי' אז קטרוג על ישראל כדאיתא בגמ' הללו וכו' והללו וכו' ולזה הי' מראה השי"ת אור מעתיקא כד' בזוה"ק מה תצעק עלי בעתיקא תלי' מילתא בלא שום עבודה ולזה כתב האר"י הק' ז"ל שהזווג הי' פנים באחור כדכתיב לכתך אחרי:

ב

וזהו נמי דכתיב ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וגו' אשר זאת הוא שלא כדרך כל ארץ כי דרך כל הארץ הוא שהכובש. כובש מה שלפניו נגד עיניו אבל לא מה שאחוריו וכאן הי' להיפך דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל נמצא שישראל הי' כובשים אותם מאחוריהם. וזה מורה שהשי"ת הראה אז שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' גם בלא דעתם ובלתי עבודתם. וזאת ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל הי' מברר אז השי"ת נגד כל האומות אשר העכו"ם מוכרחים ג"כ להודות כד' וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והראה להם מפורש זה ההתקשרות כי לפי דעתם של האומות נקראים ישראל אצלם עמא פזיזא דקדמיתא פמייכו לאודנייכו בקדמיתא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו וכו' (שבת פ"ח) וישראל לא השגיחו כלום ואמרו נעשה קודם לנשמע וזה הוא סימן מפורש שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' אף בלא דעתם לכן קדמו את הפה שהוא הלבוש אחרון קודם לנשמע בלא דעה מיושבת להתיישב עצמם אם יהי' יכולין לקבל עליהם וזהו משום שישראל נקשרים תמיד בשורש רצונו ית' לזה הוא תמיד בטבע גופם נמי לרדוף אחר כבוד שמים גם בלא דעתם כדכתיב לכתך אחרי ולזה כבשו את מצרים ג"כ מאחריהם: