מנורת המאור, י; פרק נישואי אשה, חיבור האדם אל אשתו, א' ע"פ הראב"ד ומקצת דעות אחרות

א

חבור האדם אל אשתו

ב

וצריך אדם לקדש את עצמו בעת תשמיש, ושלא יתכוין להנאתו אלא לאחד מן הדברים שאברר לקמן בע"ה, ושלא יקל ראשו עם אשתו בשעת תשמיש, כדי שיהיה זרעו קדוש ומזומן ומוכן לעבודת הב"ה, כדי שתהא כל כוונתו בכל צרכיו ובכל משאו וכל מתנו לעבודת השם ית', שנא' (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' וגו'. ועתה אבאר הענין בע"ה.

ג

הכוונה הנכונה בחבור האדם אל אשתו, כפי מה שחיבר הראב"ד בספר הקדושה, עם מקצת דעות אחרות. הב"ה יתברך ויתעלה ברא עולמו כרצונו, וברא את האדם הראשון, וממנו עשה לו עזר כנגדו, והטיל עליהם אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם. וצוה עליהם פריה ורביה, כדי להשיב את עולמו, דכתי' (ישעיהו מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה. והזהיר על אדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. לפי' אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול שכר מתוך שילום העון. הבורא יתברך ויתעלה צוה לאדם על המצוה הזאת, שנא' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', וצוה לבני נח על מצוה זו פעם אחרת, ואמ' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו', ועוד הזהיר את ישראל ואמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הרי המקיים מצות פריה מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה. ויש שכר הרבה בדבר, והמפסיד שכרו בקלקול ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער, סכל, פתי. ועתה יש לנו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו מעשה, ואי זו המקלקלת אותו והמביאה עליו רעה תחת טובה. ונחלקו המחשבות של מעשה זה על ארבע כוונות, והן נכוחות ומעולות. ומהן מצאו השלשה מהן עיקר קיבול שכר, והרביעית מהן שכר מעט מהשלשה. והריני מפרש את הדברים על אופניהם.

ד

הראשונה לשם פריה ורביה. והיא הנכונה שבכולם, שבה הוא מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה, כמו שאמרתי למעלה.

ה

השנית לתיקון הוולד. דתניא שלשה חדשים ראשונים התשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך הוולד מלובן ומזורז. וגם זאת הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה, הואיל ויש בה תיקון קצת לאשה ולוולד.

ו

השלישית שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהאשה משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו בדברים ומתקשטת לפניו, כדי שיתן עיניו בה. וכן בעת צאתו לדרך, או בעת בואו מן הדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו, גם יש קבול שכר בו, וגם הוא בכלל מצות עשה עונה האמורה בתורה, דכתי' (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה, שהם צרכי האשה והנאותיה. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א"ר יהושע בן לוי, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואמ' ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך.

ז

וגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לו בנים זכרים, שאפ' בדורו של משה לא היו כמותם. דאלו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתי' (דברים א, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ונבונים לא אשכח. וגבי לאה כתי', ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וגו', וכתיב (בראשית ל, כג) ותהר ותלד בן, ותקרא שמו יששכר, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. איני, והאמ' רב יצחק בר רב דימי, עשר קללות נתקללה חוה. א' הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך לשתי טפי דמים, דם נדה ודם בתולים. ד"א עצבונך זה גידול בנים, והרונך זה צער העבור, בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ב' בעצב תלדי בנים. ג' ואל אישך תשוקתך. ד' והוא ימשל בך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. כי קא אמרי דמרציא ארצוי קמיה, הני שבע הויין. כי אתא רב דימי, אמ' עטופה כאבל וחבושה כמו בבית האסורים ומנודה מכל אדם. וגרסינן במ' נדה בפרק כל היד, שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר ינאי, מפני מה האיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. אמ' להם, משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי, לא בעל אבדה מחזר על אבדתו. פי' האשה היא צלע מצלעות האיש, והיא האבדה, והאיש הוא בעל האבדה. שאלו תלמידיו את ר' יהושע, למה נולד האיש פניו למטה והאשה פניה למעלה. אמ' להם, האיש מביט למקום שנברא ממנו, שהוא עפר מן האדמה, והאשה פניה למעלה, לפי שנבראת מצלע האיש, וכשהן משמשין, האדם מביט אל האדמה שנברא ממנה, והאשה מבטת אל צלע האיש שנבראת ממנו, וכן הן בשעת לידתן. ולמה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך להתבשם. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת עצם מעצמות אדם ובשר מבשרו, ואם יניח אדם הבשר שלשה ימים בלא מלח יסריח. ולמה האיש [נוח] לרצות והאשה אינה נוחה להתרצות. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, ואם תשים העפר במים, מיד הוא נימוח ונילוש, וכן האיש. וחוה נבראת מעצם, ואם תניח העצם במים, אפי' כמה ימים, אינו נימוח, וכן האשה. ולמה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה וראשה מכוסה. אמ' להם, משל לאדם שעשה דבר כעור ומבישתו מבני אדם, מכסה ראשו. כך האשה, הואיל וחטאה, ובשבילה חטא אדם, וגרמה מיתה על כל העולם, יוצאה וראשה מכוסה. ולמה הנשים מקדימין לבית המת יותר מן האנשים. אמ' להם, לפי שהם גרמו מיתה לעולם, הה"ד ואחריו כל אדם ימשוך. ולמה נצטוית בנדה. אמ' להם, לפי ששפכה דמו של אדם. ולמה נצטוית בחלה. אמ' להם, לפי שקלקלה לאדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. ולמה נצטוית בהדלקת נר שבת, אמ' להם, לפי שכבתה נרו של אדם הראשון, שהוא נשמתו, שנא' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם.

ח

וגרסי' באבות דר' נתן עשר גזירות נגזר על האדם הראשון, ועשרה על חוה, ועשרה על הנחש, ועשרה על הארץ. עשרה על אדם הראשון. ואלו הן. א' שהיה לבוש כלי חמדה והפשיטן הב"ה ממנו. ב' שהוא מתפרנס בצער. ג' שהוא אוכל טוב ומוציא רע. ד' שבניו גולים ממדינה למדינה. ה' שיש בו רוח רעה. ו' שיש בו יצר הרע. ז' ששלטה בו רמה ותולעה. ח' שהוא נמסר לחיה. ט' שהוא קצר ימים. י' שהוא עתיד לעמוד בדין. ועשרה על חוה. ואלו הן. א' דם נדה, שתהיה בשבילה נזופה מבעלה. ב' שתהיה יולדת בצער לסוף ט' חדשים. ג' שתהא מניקה את הוולד עשרים וד' חדשים. ד' שבעלה שולט בה. ה' שיהא בעלה מקנא לה שלא תדבר עם כל אדם. ו' שהיא מזקנת מהרה. ז' שהיא עומדת מלילד. ח' שהיא יושבת בתוך הבית ואינה מתפרסמת כאיש. ט' שהיא יוצאה וראשה מכוסה כאבל. י' שאם היא כשרה, בעלה קוברה. אברהם אבינו ע"ה קבר את שרה, אבינו יצחק ע"ה קבר את רבקה, אבינו יעקב ע"ה קבר את רחל ואת לאה. ועשרה על הנחש ואלו הן: א' שנסתם פיו. ב' שנקצצו ידיו ורגליו. ג' שהוא אוכל עפר. ד' שהוא מתפשט מעורו, ומצטער כיולדה, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ה' ואיבה אשית בינך ובין האשה.

ט

ו' ר' חלפתא אומר, אפי' אוכל פטומים, ושותה כל מתוקים, הם נעשים בפיו עפר, שנא' (ישעיהו סה, כה) ונחש עפר לחמו. ז' שהוא מוליד לשבע שנים. ח' שאדם רואה בהמה ואינו מקפיד, וכיון שהוא רואה נחש מיד הוא מקפיד עליו והורגו. ט' שהכל מתברכין והוא עומד בקללתו. י' היה ר' מאיר אומר בקבלה, והשבתי חיה רעה מן הארץ, זה נחש. ועשרה על הארץ. ואלו הן. א' שתהיה שותה מאליה מכאן ואילך, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ב' שתהא לוקה בפירותיה. ג' שתהא לוקה בשדפון ובירקון. ד' שנבראו בה טרשים. פי' ארץ קשה. ה' שיעלו בה אילני סרק. ו' שיעלו בה דרדרים וקוצים. ח' שזורעים הרבה והיא עושה מעט. ט' שהיא עתידה לעמוד ולהעיד על הרוגיה. י' שהיא עתידה לבלות כשלמה. ארבעים גזירות הללו כנגד ארבעים יום שהוולד נוצר בהם. ועוד כשנכנס אדם לדין ומתחייב ולוקה, מלקין אותו מלקות ארבעים, כנגד ארבעים מכות הללו של אדם ושל חוה ושל נחש ושל ארץ.

י

הרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כשהוא רואה את יצרו מתגבר עליו ומתאוה לדבר זה, ואולי יחלה אם לא ישמש. גם הכוונה הזאת יש בה שכר, אך לא כראשונות. מפני שהוא יכול לדחות את יצרו ולעמוד על תאוותו, בהזכרת עניינים קשים המתרגשים בעולם ומכחישין את התאוה. כגון שיזכור הויית האדם מן האפס וסופו עפר ורמה, וגבורת הב"ה, ומכותיו הקשים אל המורדים והפושעים. דתנן הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ואמ' החכם אם ראית אשה נאה ואת חומד אותה, תראה מה בתוכה. ואמרו רז"ל האשה דומה לקופה מלאה זבל ופיה מלא דם. וסוף סוף, אם יוכל לכבוש את יצרו הרי טוב, ואם לאו, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להלחם עם תאותו כל כך, יסתפק מההיתר, כדי שלא יתן דעתו אל האיסור, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום. ואשה, אם תהא שמאל דוחה, תהא ימין מקרבת. ויש לו מקצת שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור את עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא. אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלש הראשונות. כי בראשונות הוא מתכוין לעצם הדבר, כאדם שמקיים את המצות כהלכתן ולשמן, וברביעית שנתכוון ולגדור את עצמו מן העבירה, אע"פ שאין בה לא מצות פריה ורביה ולא תיקון הוולד ולא תביעת האשה, הואיל וכוונתו לגדור את עצמו מן החטא, שכר יש לו, אבל לא כראשונות. דאמ' ר' חייא לרב, דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. אבל אם לא נתכוון אלא למלא את תאוותו מהנאת העולם הזה, הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב מן ההפסד. כי הוא עורר את תאותו, ומשסה את יצרו, ומביא את עצמו לידי קושי ותאוה, כדי להשביע את יצרו. מן ההתר יביאנו אל האיסור. ועל זה ארז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה עד שהוא משתכר, ואחר כך מקיא ומתלכלך. וכגון זה וודאי דומה לבהמה, שהיא אוכלת והולכת, עד שיאחזנה דם ותמות. וגרסי' במ' שבת בפ' במה מדליקין א"ר אושעיא, הממריק עצמו לדבר עבירה פצעים וחבורות יוצאות בו, שנא' (משלי כ, ל) חבורות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן. אמ' רב בר יצחק, סימן לעבירה הדרוקן.

יא

ועוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה ומפסידות אותו ומחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קבול שכר, ואע"פ שיש בו אחת מהשלש דרכים הראשונים. כדשנינו במ' נדרים בפ' אלו מותרין, וברותי מכם המורדים והפושעים בי. א"ר לוי, בני תשע מדות, בני שנואה, בני אנוסה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. פי' בני שנואה, כמשמעו. בני אנוסה, אנסה בתשמיש. כדגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, אמ' רב אשי, אסור לאדם לכוף את אשתו, אפי' לדבר מצוה, שנא' (משלי יט, ב) ואץ ברגלים חוטא. וא"ר יהושע בן לוי, כל הכופה את אשתו, אפי' לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אמ' רב איקא, מאי קראה גם בלא דעת נפש לא טוב, תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב, זה הכופה את אשתו אפי' לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה. איני, והאמ' רבא, הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעל וישנה. לא קשיא, כאן לדעת [כאן שלא לדעת]. פי' אם בעל ושנה בדעת אשתו, הרי זה מותר, אבל אם בעל ושנה על כרחה, שלא בדעתה, הרי זה חוטא. ועוד פי' אחר. אם דעתו שיבעול וישנה כדי שיהיו לו בנים זכרים, מותר, אבל אם אין דעתו אלא למלאות תאותו, אסור. בני נדוי, שהיו שניהם או אחד מהם מנודים, או שהיתה האשה מנודה מבעלה. בני תמורה, שהיה משמש עם אשתו ומחשבתו באשה אחרת, דאמר ר' נתן, אל ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמ' רבינא, לא נצרכה אלא לשתי נשיו. ר"ל אפי' היו לו שתי נשים נשואות בהיתר, אסור לשמש עם האחת ויסלק מחשבתו ממנה ויתכוין לאחרת. בני מריבה, מי שיש לו מריבה עם אשתו, אל ישמש עמה עד שיהיה ביניהם אהבה ושלום. בני שכרות, שהיו שניהם שכורים או אחד מהם. בני גרושת הלב, שהיתה בלבו לגרשה. בני ערבוביא, שהיו עמו נשים רבות במטה אחת, ובא על אחת מהן, ולא נתכוון לאחת ידועה. בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפה.

יב

שאלו את אימא שלום, אשתו של ר' אליעזר, מפני מה בניך יפין ביותר. אמרה להם, אין מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. כשהוא מספר עמי, מגלה טפח ומכסה טפח. והיה מספר בחפזה, כמו שכפאו שד. אמרתי לו, מה טעם. אמ' לי, כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בני באים לידי ממזרות.

יג

ואסור לשוח בשעת תשמיש במילי דעלמא, אבל בצורך אותו תשמיש, כגון שהיה צריך לפייסנה ולפתותה. שאין אדם רשאי לבעול עד שיפייסנה. כגון זה רשאי לדבר עמה ולרצותה, ולדבר עמה בכל צרכי התשמיש, ואסור לדבר עמה בדברים אחרים. ולא תאמר דוקא משהתחילו במעשה, אלא אף מה שהוזקקו נמי אסור. והטעם כדי שלא יתערב דעת אחרת בשעת תשמיש. ואסור לנבל פיו אפי' בשעת תשמיש. ואסור להקל את ראשו עמה בשעת תשמיש, מפני שנענש עליהן. כדגרסי' במ' חגיגה ומגיד לאדם מה שיחו, אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. והבנים שעושים בפריצות נענשין בעולם הזה. כדגרסינן במ' נדרים בפ' אלו מותרין, א"ר יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת. חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין, מפני שמספרין בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין, מפני שמסתכלין באותו מקום. חרשין מפני מה הויין, מפני שמנשקין באותו מקום. א' רבא, מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, יהפך רגלי זרעו, הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפי' יהיו הכל נסתרין מזרעו, הוא עזב הפה המדבר שבו ניתנה הנשיקה ונשק הסתום, לכך נסתם פי זרעו, הוא סיפר בעת שהיה לו לחרוש, לכך נחרש אוזן זרעו. למה נקרא שמו חרש, ההוא חורש כמו שותק, כמו והחריש יעקב עד בואם, וכמו ויהי כמחריש. אמ' רבא, וכולהו הני דאמרי הוא דנתעברה מאותה ביאה. הני מילי, בכל המדות הללו, חוץ מהפכת השולחן, שאפי' שלא תתעבר מאותה ביאה, לפי שאין טבע העולם שתתעבר האשה שלא כדרכה, אם היתה מעוברת קודם, והפך שולחנו, אותו הוולד יהיה חגר. וסוף סוף ארז"ל אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. דכל מה שאדם עושה באשתו כשהיא טהורה, עושה. מה דג זה הבא מן הציד, רוצה לאוכלו צלי שלוק מבושל, אכלו, כך אשתו של אדם, כל מה שרוצה לעשות בה, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה. ולמה נמשלה האשה לדג. לפי שהדגים פרים ורבים, כך איש ואשה פרים ורבים, דכתיב (בראשית מח, טז) וידגו לרב בקרב הארץ. ותרגם אנקלוס וכנוני ימא יסגון בגו בני אינשא על ארעא. ומ"מ עזות פנים היא לאדם להקל פניו עם אשתו, אלא נוהג עמה בענוה, כדרך שצוה הב"ה, ולא יסור מדרך העולם. ואסור לספר ואשתו ישנה.

יד

ולא ישמש מעומד מפני שמסכן בעצמו. דתניא המשמש מעומד אחזתו אחילו, פי' כאב האיברים, והמשמש מיושב אחזתו דלריא, פירוש שגעון. ואסור לשמש מטתו ותינוק ישן עליה. כדגרסי' בפרק ערבי פסחים ת"ר המשמש מטתו על מטה שהתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה. ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה. ולא אמרן אלא דנים, אבל דתיר לית לן בה. ולא אמרן אלא דגאני גבי כרעיה, אבל גבי רישיה לית לן בה. [ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עלויה, אבל מנח ידיה עלויה לית לן בה]. ואסור לשמש מטתו לאור הנר, דתניא כל המשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים בעלי מומין. ואסור לשמש מטתו ביום. מאי קראה, יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר. לילה ניתן להריון, יום לא ניתן להריון. ויש מתירין לשמש מטתו ביום מי שאין לו בנים, ובלבד שישמש בבית אפל. ואסור לשמש מטתו [בשנ' בצורת, כדגרסינן במס' תעניות בפרק מאימתי מזכירין, א"ר שמעון בן לקיש, אסור לו לאדם לשמש מטתו] בשני רעבון, שנא' (בראשית מא, נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. וגרסי' בפ' קמא דמ' תעניות ירושלמי אמ' ר' אבין, בחסר ובכפן גלמוד, אם ראית חסרון בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, פי' יחידה. ואסור לשמש מטתו בשעה שיוצא מבית הכסא, דתניא היוצא מבית הכסא ושימש, הויין לו בנים נכפין, מפני ששר הממונה על בית הכסא נלוה עמו. וכמה ישהה וישמש, מהלך חצי מיל. הקיז דם ושימש, [הויין לו בנים ויתקין, פירוש מצורעים. הקיזו שניהם], הויין לו בנים בעלי ראתן, פי' חטטין הצומחין בראש, ורובן צמחין לתינוקות. ובלבד ששימשו קודם אכילה, אבל אם אכלו קודם, אין בכך כלום. שמש כשהוא שכור, סופו נעקר. שניהם שכורים, סופן נעקרים. פי' עקרים להוליד.

טו

ואסור לשמש והוא למטה והיא למעלה. כדגרסי' במ' כלה הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות. שניהם נוטים על צדיהם, הרי זה דרך עקשות. פי' אינה שומעת לו להטריח עצמה בתשמיש, שתהא היא למטה והוא למעלה, וגם הוא אינו רוצה שתשכב למעלה והוא למטה, ונתעקשו זה עם זה, עד שנתפשרו ונטו שניהן על צדיהן. תניא מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין, חגרין סומין חרשין ממעי אמן. ר' אליעזר אומר, מפני שתבעה למטה ואינה נתבעת. ר' יהושע אומר, מפני שאומרת לו בשעת תשמיש, אנוסה אני. ר' עקיבא אומר, מפני שמספרין בשנאת חנם.

טז

ואסור לאדם לשמש מטתו ואשתו סמוכה לווסתה, שנא' (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואסור להקל ראשו עמה כשהיא נדה, שמא יבאו לידי עבירה, ואסור ליגע אפי' באצבע קטנה שלה. ואסור לתת שום דבר מידו לידה, ולא ליקח שום דבר מידה. אבל עושה היא כל מלאכתה כשהיא נדה, לשה ואפה ומבשלת, לפי שאין טהרה בזמן הזה. ומצעת היא מטת בעלה שלא בפניו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ומוזגת לו הכוס, ונותנת אותו על גבי כסא או על גבי שרפרף.

יז

ולא תתקשט יותר מדאי כשהיא נדה, אבל מתקשטת היא מקצת קשוט, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואסור לשכב עמה בקירוב בשר כשהיא נדה, ולא אפי' היא בבגדה, ולא בבגדו, ואפי' בימי ליבונה, עד מלאת ימי נדתה וימי ליבונה, ותטבול במקוה או בנהר או במעין, ואז היא מותרת לבעלה. כדגרסי' בפ"ק [דמסכת שבת] אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשה נדה אל אשת רעהו, [מה אשת רעהו] הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והאשה בימי ליבונה דינה כדין נדה, עד מלאת ימי ליבונה ותטבול, כמו שאמרתי. וקודם טבילה, אע"פ שעברו ימי נדתה וימי ליבונה, הרי היא כנדה עד שתטבול.

יח

תאנא דבי אליהו, מעשה באדם אחד שקרא ושנה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפליו, ומחזרת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיתה אומרת להם, כתוב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך, בעלי, שקרה ושנה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שמשיבה דבר. אמ' אבא אליהו, פעם אחת נתארחתי אצלה. אמרתי לה, בתי, בימי נידותיך מהו אצליך. אמרה לי, חס ושלום, אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצליך. [אמרה], אכל עמי ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו לדבר אחר. אמרתי לה, ברוך המקום שהרגו ולא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

יט

וגרסינן במדרש יהי אור, תאנא, מאה ועשרים וחמש מיני טומאה ירדו לעולם מצד נחש קדמוני שהטעה את חוה, עשרים וארבעה הגדולים שבהם מתחברים באשה כשהיא נדה. אוי לו למי שיקרב אליה בימי נדתה. תאנא, מאי דכתיב (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה, ארבעה ועשרים מיני טומאה מטיל הנחש בנקבה, כמנין ואיב"ה. לפי' כשהאשה טמאה נדה, צריך שתהיה איבה בינה ובין בעלה, לפיכך קרויה נדה, כלומר מנודה ורחוקה מבעלה. ותאנא, כשהאשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעים /שבעה/ ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה. ותאנא בסוד הטומאות. בזוהמת הצפרנים מתעוררת מדת הדין, והמבער אותם מן העולם מעיר מדת חסד, לפי' ארז"ל שורפן חסיד. וירחיק אדם את עצמו מהכיעור, כדי שלא יתן מקום למדת הדין. דתנן אלף וארבע מאות וחמש מיני טומאות הטיל נחש הקדמוני בעולם, שגרם מיתה על האדם, וכולן נבלעין במת ובחי בצפרנים. וכל העושה כשפים בשמות של טומאה בצפרניו של אדם עולים בידו, לפי שהטומאה נאחזת בהם. וכל הדורך עליהם ברגלו או במנעלו, איפשר שיסתכן. ומה בשיורי דשיורי דטופרי כך, אשה שמקבלת טומאת הנחש וזוהמתו כשהיא נדה, על אחת כמה וכמה שמזקת לקרב אליה. אוי לו לנזקק לאשה נדה.

כ

ומצינו שנצטווה אדם הראשון על הנדה, שנא' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. פי' ימי טהרת האשה בשנה הם מאתים ושבעים ושבעה, כמנין עז"ר, וימי נדתה הם שמונים ושלשה ימים, כמנין עזר תהיה לו [כנגד"ו]. וימי טומאתה, שהם כמנין כנגד"ו, לא תהיה לו, אלא כנגדו.

כא

ואסור לאדם להכות את אשתו על עסקי תשמיש. כדגרסי' במ' סנהדרין הנותן בתו לעם הארץ, כאלו כופתה ונותנה לפני הארי. מה ארי זה דורס ואוכל, כך עם הארץ מכה ובועל. ואסור לשמש ושניהם ערומים, שאין עליהם מכסה מלמעלה. ואסור לשמש בשדה בלא אהל. ומעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו תחת התאנה, והלקוהו חכמים. ואסור לשמש בפני כל חי. כדגרסי' במ' נדה בפרק כל היד, א"ר שמעון בן לקיש, ארבעה הב"ה שונאן, אף אני איני אוהבן, הנכנס לביתו פתאום, כ"ש לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין, [והמשמש מטתו ערום], והמשמש מטתו בפני כל חי. אמ' ליה רב יהודה לשמואל, אפי' בפני עכברין. וחסידים הראשונים היו נזהרין בשעת תשמיש, והיו מוציאים הזבובים והיתושין וכיוצא בהם, משום צינעא.