מנורת המאור, י; פרק נישואי אשה, חיבור האדם אל אשתו, ב' ע"פ הרמב"ן

א

ועוד בענין חבור האדם אל אשתו מה שחיבר הרמב"ן ז"ל.

ב

דע, כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להב"ה, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות, כאשר הוא יתעלה נבדל מכל מה שזולתו, באמרו ית' ויתעלה עם זו יצרתי לי וגו'. [אמר במקום זה, עם זו], ואמ' במקום אחר, ה' אחד, לגזירה שוה. וזהו שאנו אומרים, אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ואח"כ אמ' יצרתי לי, כלומר הבדלתיו לי, להיות מיוחד לכבודי, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר ידעת, כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם. והנה יתעלה, שהוא אדונינו ואנחנו עבדיו, הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים, כאשר הוא קדוש. ופירשו רז"ל בפסוק והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'. ואם כן, נמצאו כל ישראל כל הנהגותיהן מיוסדות על יסוד השם הגדול יתעלה, לפי שמתדמין אליו בכל מעשיהם, והוא יתעלה אמ' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם ית', נמצא שכל זמן שאנו עושים הטוב והישר שאנו מקדישין שמו הגדול, כאמרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, לפי שאנו מתדמין בהם לבוראנו ית'. וכל זמן שלא נתנהג כשורה, וכל מעשינו מקולקלין, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במ' יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו בשוק נאה, עליו הכתוב אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו בשוק נאה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני, כמה מקולקלים דרכיו וכמה מכוערים מעשיו, עליו הכתוב אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה מה שאמרנו, כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, [הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו].

ג

ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות חומר האדם וטבעו סבת היותו רע או טוב, מצד תכונת המזג, כפי הטפה שממנה נתהווה, ונמצא חיבור האדם סבת קדושת השם או חילולו, כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו, ואמר כי נצטרך לקדש עצמינו בשעת תשמיש, כאשר באה בקבלה בפסוק והזרתם את בני ישראל, ומפני שזו היא הסבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים. ואחר שהדבר כן, תצטרך לדעת מה שאמרנו שצריך אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו נחלקת לה' חלקים. הדרך הראשון, במהות החבור. הדרך השני, בזמן החיבור. הדרך השלישי, במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי, בכוונת החיבור. הדרך החמישי, באיכות החבור. והנה נכנס לבאר את הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה, כל אחד ואחד בדרך המיוחדת לו.

ד

השער הא', במהות החבור. דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה, חלילה. שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך, [שנא'] וידע אלקנה את חנה אשתו. והסוד, כי טפת הזרע, כשהיא נמשכת [בקדושה ובטהרה. נמשכת] ממקום הדעה והבינה, והוא המוח. ודע, שאלו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם ית' ברא את הכל, כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור. שאם נאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך. ואמרו רז"ל במ' חולין שברא הב"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת אמרו אשר כבר עשוהו, מלמד שהוא ובית דינו נתמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל הם כלי גנאי, היאך ברא השם ית' דבר שיש בו שום חסרון או גנות. חלילה, אלא פעולותיו של הב"ה תמימות, שנא' (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשם ית' טהור עינים מראות ברע, אין לפניו ענין קלקול או גנאי. והוא ברא איש ואשה, והוא ברא כל אבר ואבר שבהם, והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עוסקין במושכלות, וכל כוונתם לשם שמים, ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים או ידים, או כשאר איברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות, ולא נתכוונו לשם שמים, אמר וידעו כי ערומים הם. ופירוש זה, כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר מן האיברים מהלל ושבח בעשותו הטוב וכיעור בעשותו הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא, כי הב"ה כל דרכיו במשפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכיעור כלו בא מצד פעולת האדם. על זה אמ' שלמה ע"ה ראה זה מצאתי אשר עשה וגו'. כלומר, אין בכל איברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור, כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם ממש, בהיותו סכל, מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאד.

ה

והנה סוד הידיעה, שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת. כי האדם הוא סוד החכמה, [והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת], וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא"כ הנה החיבור הוא ענין עלוי גדול, כשהוא כפי הראוי. וארז"ל בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה, נתחממו, שכינה מסתלקת מביניהם, ונשאר אש אש. כדגרסי' במ' שוטה בפ' היה מביא את מנחתה, דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם, כי בשם האיש יו"ד, ובשם האשה ה"א, הרי יה, שמו של הב"ה, מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחיבור לקדושה, אלא למלאת תאוותן, ומתוך התאוה והחימוד נתחממו כאש, ר"ל יו"ד של שם האיש וה"א של שם האשה, שהוא יה, מסתלק מביניהם, ונשאר אש אש. ואל זה הסוד נתכוונו רז"ל באמרם שלשה שותפין יש בו באדם, ואלו הן, איש ואשה והב"ה. ואם היה בדבר גנאי, היאך היו כוללים את השם ית' בדבר שהוא כך. והנה השם ית' אמר אל אברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ובענין רבקה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו', ובענין רחל ולאה ויפתח את רחמה, ובענין אלקנה, וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. ואמ' בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וגו'.

ו

ועוד גרסי' במ' חגיגה שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, והאחת מהן הריון, שנא' (בראשית ל, כב) ויפתח ה' את רחמה. ואלו היה בדבר גנאי, מה לו לעשותו להב"ה בלא שליח. ובב"ר ויט אליה אל הדרך, בקש יהודה לעבור, ורמז הב"ה למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע, כי כוונת השם וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים, שניהם צדיקים, שניהם טהורים, כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח. והבן כי בצורת סדרי העולם נולדו, ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתקון סדרי עולם, כללם ופרטם. ובענין רות נאמר, ויתן ה' לה הריון ותלד בן. ואלו היה בדבר גנות, הרי כבר נאמר טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא יוכל. אלא כשיהיה החבור לשם שמים, אין דבר קדוש ונקי למעלה ממנו. ולפיכך נאמר בחיבור הצדיקים, בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כולה טמאה, אין לשם ית' חלק בה, ועליה נאמר, זרו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פרשו ז"ל שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ, שנא' (ישעיהו מב, ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר ואגודתו על ארץ יסדה. והם אגודה אחת לברוא אדם, וזהו נעשה אדם בצלמנו וגו', כלומר גם אני שותף בבריאת האדם. והשותפות הזאת כי מן האב ומן האם נמשכין כל איברי הגוף, והשם ית' זורק בו נשמה, כאומרו ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

ז

ואחר שעוררנוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך מן הראשון. כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה, אין לשם ית' חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ. והנה גופו כלה לבהלה, וכאלו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"ז, בהיותו [מזריע] זרע מקולקל וטיפה שנזרקה בו כסלון הממאיר. ועליו נאמר זורו רשעים מרחם. והנה צוה הב"ה בתורה ואמ' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם.

ח

השער השני, בזמן החבור. הנה השם ית' אמר בתורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ועונה האמורה בתורה מפורשת בתלמוד, כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשו נניח לדבר בעונות שאר בני אדם, ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת. ועל זה אמ' אשר פריו יתן בעתו, זו היא עונת תלמידי חכמים. ודע כי זרע האדם הוא חיי הגוף ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף. שאלו לא היה כן, לא היתה צורת אדם בו. והנה הזרע הוא מחלקי הגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר. כי בידוע שלא יולד עין מאוזן ולא אוזן מעין, רק כל אבר נמשך מטבע אבר אחר דומה לו. כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה. וכל אבר ואבר, [וכל] צורה וצורה, יש לה טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד. ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף. וא"כ שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז יהיה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי איבריו הולכים ודלים. אבל בהיות החבור לעונה הידועה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד חזרת הגלגל פנים ואחור בשבעת ימי השבת, אז יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו. ולפי' אמר אשר פריו יתן בעתו, והיינו מלילי שבת ללילי שבת, וסמוך לו ועלהו לא יבול וגו', כלומר יהיה חיבורו לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.

ט

וטעם היותה [מלילי] שבת ללילי שבת, שהשבת זו יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות, מטעם שבת לה'. וכוונו עונת תלמידי חכם בלילי שבת, להיות כונתם לנפש השכלית, להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא ית', בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו וביום השביעי שבת וינפש. והנה היתה הכוונה לזה בעונת תלמידי חכמים. והבן מאד. כי לא שמו עונתם בימי הגופניות, דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכלו שבת, והוא עולם הנפשות.

י

ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתינו לבארו, ונאמר כי זמן החיבור נחלק לג' חלקים. החלק הראשון, זמן עונה בימים. החלק השני, זמן עונה מצד המזון. החלק השלישי, זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק הראשון כבר ביארנוהו בפרק זה. והחלק השני מן השלשה חלקים, שהוא זמן העונה מצד המזון, תצטרך לדעת בע"ה יתברך.

יא

דע כי המזון שאדם ניזון בו שצריך שלשה מיני מטחן, ולמדרגה הרביעית נהפך [לזרע] או לדם לבן מפרנס את הגוף. ואלו ישמש אדם מטתו סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת ממנו עכורה ומלוכלכת, סרוחה ומטונפת, אינה נקייה ולא טהורה. ונמצא הוולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליו נאמ' הרה עמל וילד שקר, ואומר זורו רשעים מרחם. לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה, מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. לפיכך צריך אדם לכוין שעת החיבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקטו טבעי הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם, וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא סמוך לחצי הלילה האחרון. ועל זה ארז"ל במ' ברכות תניא אבא בנימין אמר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, [על תפלתי שתהא לפני מטתי ו]על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ואמ' ר' יצחק, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנא' (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, אף אשתו אינה מפלת נפלים. כתי' הכא (תהלים יז, יד) תמלא בטנם, וכתי' התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת.

יב

וצריך אני לעוררך על הגדה זו. ידוע שאין פתי וסכל בעולם חושב כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כ"ש שיאמרו עמודי עולם, אנשים חכמים ונבונים, כאלו הדברים. אמנם הם דברו הדברים ברמזים, כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר. ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום. וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הן הנבחרות. ועל זה אמר שלמה ע"ה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר (מדאי), אל תרשע הרבה ואל תהי סכל. ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו רז"ל דבריהם ורמזום, ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהר, אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה. ונמצא זרע האשה בדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש, נמצא בדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר. וזהו סוד [אשה כי תזריע וילדה זכר, וזה הוא סוד] מה שאמרו ז"ל בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנא' (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. נמצא, זה בחצי הלילה, שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח ונקי.

יג

ומה שאמרו בין צפון לדרום, ר"ל בין הקור לחום. ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל כעס וחמה, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום לקור, יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו ובמדותיו מעורב עם הבריות. ועל זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו בגמ' דברכות לא אוכם ולא חיור, לא חכם ולא טפש, לא ארוך ולא גוץ, כי כל אלו המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזהו סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.

יד

אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בדבר זה עיקר גמור. והנני פותח לך שערי אורה בזה. כבר ידעת מה שאמרו ז"ל [במסכת יומא] בענין ההיא עוברא דאריחא וכו', לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך. וההיא עוברא דלחישו לה ולא לחיש, שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים היא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעבון אם לתאוה מפלגת, אם לחום אם לקור. כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר בהיות הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדין. ואם כן, נמצא דלחישו לה ולא לחיש נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילוהו מדבר איסור שהריח. וא"ת הנה גם אם הצדיק הריחה, אע"פ שהריחה חזרה לפלס האמצעי.

טו

בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראוים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעתה, מצד הימים ומצד המזון [ומצד השעות].

טז

השער הג', במזון הראוי לחבור. ידוע כי כפי מזון כל אדם כך יהיה הגוף הניזון. ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם ית', כל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות. ומה לו לזה, והלא טוב לחיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול. דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם ית' מטיב לכל בריה והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. הודיע בפסוק זה, כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת ב"ח הוא, וחמלה ורחמים עליהם. והנני מבאר.

יז

ידוע כי כל מזון שאדם אוכל נטחן באסטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומהם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים התחתונים, ויוצא דרך הרעי. ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו, ומחזירו דם, ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחו לכל האיברים, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר, ובשומן שומן, ובגידים גידים, ובעצמות עצם, כי ממנו הגוף ניזון. וא"כ נמצאת בהמה זו שנשחטה כי לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וזהו דרך ארבע הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שאין מדברים, ובעלי חיים המדברים. כי המקורות שואבים וניזונין מארבע יסודות, והצמחים ניזונין מארבע יסודות ומן המקורות, ובעלי חיים שאין מדברין ניזונין מן הצמחים ומן המקורות ומארבע יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברין ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות. וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. מן היסודות עולה למדרגה [למעלה] מהן, והן המקורות. והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן, והם הצמחים הצומחים. ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והן בעלי חיים שאינן מדברים, שמתנועעין וצומחין, והן מורכבים מארבע יסודות. ומבעלי חיים שאינן מדברים עולין למעלה גדולה מהן, והן החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מארבע יסודות. וא"כ נמצאו כל הדברים נעשין למזון לזולתם, כדי להעלותם לגלוי גדולה על מדרגתם.

יח

ואחר הקדמה זאת, דע שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, [ואם המזון הוא עב ועכור, יהיה הדם] עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור, יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו ית' ויתעלה בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו. קצתם שמטמטמין את הלב, כחלב ודם, וקצתם שמעזין את הפנים, כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה, כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים, כשרצי הארץ והמים. סוף דבר, על כלם אמ' אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו'. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושים דם רע, מוכן לכמה פורעניות. וא"כ, כשאמ' שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדושה זו. כי ראוי לאדם לאכול מאכלים ומזונות ראויים והגונים, ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיותו נהפך לטיפי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לוולד הנולד מאותו חבור. כי אלו היה המזון רע ועכור ועב, תהיה גם הטפה עבה ומטונפת ועכורה. וא"כ נמצא המזון להיות גורם הוולד, חכם או פתי, צדיק או רשע.

יט

והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם ית' בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמ' להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, וסמך לו אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו השלש פרשיות [נסמכו] לסודות נפלאים. ופרשת [אשה] כי תזריע באמצע, להורות שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים גדולים וקשים מתחדשין עליהם, מצד טפת הזרע, שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות. והנה סמך מאכלות אסורות לפרשת אשה כי תזריע, להודיע כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני, בין צפון לדרום, כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הוולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים. וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם אדם משוקץ ונתעב, כאמרו זורו רשעים מרחם.

כ

והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי. וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מילוי הגוף, רק דבר בינוני, שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור. כי בהיות המאכל מתרבה באצטומכא, אע"פ שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה הרבוי יהיה גורם שלא יהיה נטחן, ויפסד באצטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים. ולפיכך ראוי ליזהר גם בשיעור המזון, כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החיבור.

כא

השער הד', בכונת החבור. צריך אתה לדעת מה שאז"ל סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה. והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם ית', הוא אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן [ב]כל טבע וטבע מטבעי העולם [כח] מיוחד פועל הדבר שנתן לו במשמרת מבלי שינוי רק בדרך נס. והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה. ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר אדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבתו עסוקין בדברי חכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע, כפי שיהיה מדמה בשעת החיבור, בלי ספק. וזהו סוד ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואומר ויחמו הצאן אל המקלות. ורז"ל אמרו במ' ברכות ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילא. אמ' כי סלקן ואתיאן בנות ישראל מנהרא ליסתכלן בי, כי היכי דליהוי להו זרע שפיר כוותי. התבונן במראה הזה, כי זה החסיד הודיע כי בהיות אשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, [זאת המחשבה אשר בדמיונה] תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה. וא"כ נמצא הדמיון סבה גדולה לצורת הוולד ומדותיו, כאשר בארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הוולד צדיק או רשע, כאשר המזון גורם כל זה. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדברי עבירה וזמה, רק בדברים הקדושים והטהורים. ויהיה מחשב בצדיקים הטהורים, אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו. ושיהיה משמחה ומסעדה בדברים המשמחין את הלב, כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה. כי אז תתקשר מחשבתם כאחד, ותהיה שכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.

כב

ואל תתמה על דבר זה. כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הוולד מוכן ומצוייר, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור. והיתה היא והמלך לבנים, יפים עד מאד. וחשב המלך להורגה. עד שבא חכם אחד ואמ' שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור. ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששימשה בו. ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בעת החבור. וזהו כענין המקלות ממש. ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מצד הטבע. כי אדם שנשכו כלב שוטה, ונחלה חולי ידוע לאותה הנשיכה, הנה מתוך אותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו, לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהן כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראה דמיון כלבים דקים רעים עד מאד. מפני רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן צורת הרהוריו ותמהונם. והבן עד מאד וראה עד היכן יגיע כח המצייר והרהור בשעת תשמיש.

כג

סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו, ואז שכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז"ל מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכיעור, הנה הוולד מיוסד על יסוד רשע וכיעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו הכתו' אומר זרו רשעים מרחם.

כד

ואני צריך לעוררך על יסוד גדול שבתורה ובדברי רז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה וגו'. וארז"ל כל הנושא אשה לשם יופי, חודש נכנס וחודש יוצא וחרב אוכלתו, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. והסוד הגדול הזה הוא, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חיבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות, ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה. והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו. נמצאו בוגדים, ושכינה מסתלקת מביניהם. והנני צריך לעוררך עיקר גדול. דע לך, כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר, להודיע כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק. מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנו בנים צוררים ומורדים, ראוים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תואר היו. כי כל זה גורם ההרהור, כיוצא באותה הצורה. וא"כ בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החיבור והמחשבה וההרהור.

כה

ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רז"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו מחשבה רעה אין הב"ה מצרפה למעשה, חוץ מע"ז, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בתלמוד. הנה אמרו רז"ל היה בן עזאי יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ור' אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה. ותצטרך לדעת כי אלו הדברים כוונה אחת להם. והנני מבאר. דע כי מעיין המים, בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום גבוה אחר, כנגד גובה המקום שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור, אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשין היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, בכח המחשבה שמושכה אותו למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו החסידים הראשונים מדביקין המחשבה בעליונים, ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתברכין, כפי כח המחשבה. וזה סוד השמן של אלישע וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.

כו

ואחר שהדבר כן, הוצרכו רז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו, ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור העליון למטה, והיא שורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין הצפחת. ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם כאור הבהיר. וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך. מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החיבור, לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים, ומשכה האור הבהיר למטה.

כז

והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ושם נאמר, כי בשעה שהיו עוסקין במאכל ובמשתה ובמשגל ושאר עסקי הגוף, מה תהא עליה. והיתה התשובה, כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היה לשם שמים, ולא היתה מחשבתם נפרדה מן האור העליון אפילו רגע אחד. ומתוך כך זכה יעקב להוליד שנים עשר שבטים, כולם צדיקים גמורים תמימים היו, וכלן ראויין להיות בדמיון סדרי עולם נושאי כלי ה', לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מן האור העליון אפילו בעת החיבור. ולכך אמ' שלמה ע"ה בכל דרכיך דעהו. וידיעה היא חיבור הנפש השכלית ודיבוקה באור העליון. ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שנדבק השכל במושכל.

כח

ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה. כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטינוף, מחשבתו נדבקת בטינופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי היא מטמאה במגע. אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה אל השמים, יקל מעליו יותר מההרהור הרע, [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד המהרהר בעבירה בשעת תשמיש. כי אותה מחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומייסדה ממנו יסוד רשע ועול וטינוף, ונקראת זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשעת טבילה, כדי שתהיין מחשבותן והרהורן נדבקות בצורתו וצורתו נקשרת בעליונים.

כט

ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אע"פ שאינו מכוונת החיבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו. והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע, והוא שאמרו, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובמ' תעניות בההיא ברתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמרו, כל מקום שנתנו חכמים בו עיניהם או מות או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות, שהוא סוד הדיבוק בעליונים. ומהענין הזה היה כח אותו הארור של בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר. ולפי' היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם, כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים, וימשוך עליהם מחשבה רעה. ולפי' אמ' וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל וגו'. ולפיכך הוצרך לדקדק, לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה, והיה מושך כח עליון למה שהיה מתכוין ומעיין בו. וזהו ענין אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפי' נתכוין הרשע לענין המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יאוה. ולזה אמר עליו ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם, כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הב"ה, שהוא יודע ומבין כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע. והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים, יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה, כפי הראוי, בע"ה.

ל

השער הה', באיכות החיבור. [כבר הודענוך בדברים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם עם מה שנאמר, ושימה כחותם על לבך. והנני מתחיל]. ידוע כי כל איש חסיד וצנוע, כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה. ואתה יש לך לעיין, [אם יש לך עינים לראות], כי מאחר שדברים שאין להם גנות [אבר] אצל בני אדם יש להם גנות מעשה וענין רע, כ"ש בדברים שיש בהם גנות אבר אצל בני אדם, כ"ש [גנות] אבר וגנות מעשה. ועל כן, כל זמן שאתה מתחבר לאשה, אל תהי נוהג קלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל את ראשך כנגד האשה, ואל תרבה שיחה בטלה עמה. ולפי' יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין את דעתה ומשמחין אותה, כדי לקשור דעתך בדעתה וכוונתך בכוונתה, ולומר לה דברים קצתן מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון וקצתן מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהן בנים הגונים כשרים וטהורים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית, שזכתה לשבעה בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמים במה זכתה, ואמרה להם, אפי' קירות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי. וכל זה הפלגה לשאר צניעותה וחסידותה ויותר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה, או סמוך לשליש האחרון. דתניא במ' ברכות משמרה שלישית, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. [וכשהוא בועל, לא יבעלנה בעל כרחה, ולא יאנוס אותה, מפני שאותו החבור אין השכינה שורה בו, מפני שכוונתו בהפך מכוונתה, ואין דעת אשתו מוסכמת [לדעתו]. ולא יריבנה ולא יכה אותה על עסקי תשמיש. והנה אמרו רז"ל במסכת יומא מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. אבל הוי מושך לבה בדברי חן ופתוי ושאר דברים הגונים ומחושבים. ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין שניכם אחדים, ואין מחשבתה מסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים]. סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה דעת אשתך מוסכמת לדעתך. וכשאתה מתחבר, אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה, [ותכנס בדרך אהבה ורצון, בענין שתזריע היא תחלה, כדי שיהיה הזרע שלה כחומר והזרע שלך כצורה, כענין שאמרנו באשה כי תזריע וילדה זכר. וכבר ידעת מה שאמרו בענין אותו חסיד, שאמרה אשתו עליו, שהיה דומה כמי שכפאו שד, כלומר, שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבדו, אלא שהיה [התשמיש] בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו, והנה חוב מוטל עליו לגמרו, משום דבר עונה ומצותה האמורה בתורה. והתבונן המראה הגדול הזה ותראה האיך היה זה החסיד מתכוין כונה עליונה, והיה מעשהו כלו לשם שמים ולמצוה גמורה].

לא

ומכל הדברים שהודענוך בדרכים הקודמין ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי מכלל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש, יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מדותיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות והמחשבה שאתה נוהג בשעת החיבור, כך תחול הצורה על טפת הזרע. וזהו סוד ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כלומר, אחר שאמ' הב"ה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החיבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים, ובהיותו מתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמ' לו הב"ה. וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו, וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם, וארז"ל צדיק בן צדיק. והגיע כח צדקו עד שהעיד הב"ה שאין בו מום, לא בפנים ולא בחוץ. וזהו סוד והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים, והיא באה על הרהור הלב ועל חטאות המורגשות, ולפי' צריכה הפשט וניתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה. וכל זה גרם אותו אברהם אבינו ע"ה בשעת החיבור, שנתכוין לשם שמים ממש. וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לב. כי בהיות כוונתם לשם מצוה ולהדביק מחשבתם בעליונים בשעת החיבור, אז יולידו בנים ראויים לטהרה ולחסידות. ולפי' הוצרכה מגלת רות באחרונה לומר אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור, נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון. וכן חצרון נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד חצרון הוליד את רם, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק. להודיע כי לא על חנם בחר הב"ה בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים, זה למעלה מזה, כדמיון עשרה סדרי עולם, בסוד יו"ד, כי מפרץ ועד דוד עשר מעלות, צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו. וכשתהיה נוהג בהם כמה שהודעתיך, אני ערב לך להוליד בן צדיק וחסיד, מקדש שם שמים.

לב

[והאל ברחמיו יפקח עינינו במאור תורתו, יזכנו להשיג השגתו מסודות תורתו, ולהוליד בנים מוכנים ליראתו ולעבודתו]. עד כאן דברי הרמב"ן ז"ל.

לג

וכל מי שאינו נושא אשה הגונה, ואינו מוליד בנים, חשוב כמת, וכל מי שמוליד בנים הגונים, אע"פ שמת, הרי הוא כחי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק יש נוחלין, דרש ר' יצחק בר חמא, מאי דכתי' (מלכים א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא. מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה. דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה. ולא הניח בן יואב, והכתיב (עזרא ח, ט) ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל. אלא דוד, שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה, יואב, שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה.

לד

אשרי כל ירא ה'. שכל ההולך בדרכי השם ית', והנושא אשה לשם שמים, והמדריך את בניו בדרכי השם, והמתפרנס מיגיעו, שנא' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. אשרי כל ירא ה', זה העושה רצונו של הב"ה ועושה צדקות ומישרים. ההולך בדרכיו, זה המדריך בניו על הדרך הישרה. יגיע כפיך כי תאכל, זה המתפרנס מיגיעו. אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא. אשריך בעולם הזה, שאתה מתפרנס מיגיעך ולא תבא לידי גזל ולא לידי גניבה ולא לידי עבירה. וטוב לך לעולם הבא, הואיל ולא גנבת ולא גזלת ולא עשית עבירה. אשתך כגפן פוריה, למה נמשלה אשה לגפן, לומר לך, מה גפן זו פוריה לברכה, אף אשה כשרה פריה לברכה, שנא' (ישעיהו מד, ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. בירכתי ביתך, שתהיה אשתך צנועה, ולא תהיה יצאנית, אלא יושבת בירכתי ביתה, וזהו שבח האשה, שנא' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה, וכתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך. בניך כשתילי זיתים, לומר לך, מה זיתים בתחלה מרים, ומתוך כתישה וטחינה ומטורח גדול ימתקו, ויצא מהם יצהר מכבד אלהים ואנשים, כך הבנים הם מרים בתחלתן, שנא' (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ומתוך צער גדול ילמדו התורה והמצות, שהן מתוקין, שנא' (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. ד"א בניך כשתילי זיתים, מה עץ זית אין מקבל הרכבה ממין אחר, כך בניך לא יהיה בהם שום דופי ולא שום תערובת פסול. וגם שלא יהיה בהם שיכול, כשתילי הזיתים שאין נושרין העלין מהם. סביב לשולחנך, שלא יצטרכו לבריות, אלא יהיו סומכים על שולחנך תמיד. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', בשביל שהתחיל ואמ' אשרי כל ירא ה', אמ' זה שכר כל ירא ה'. יברכך ה' מציון, מהברכה שבירך ציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. וראה בטוב ירושלים, שיראה בנחמה. וראה בנים לבניך, שיאריך ימים ויראה בני בנים. שלום על ישראל, שיהא לו שלום ולכל ישראל בשבילו. סליק פירקא.