לקט יושר, חלק א (אורח חיים) צ״ד

א

[וא"ף מסי"ב כדר"ך אנש"י נסיכ"ה]. כלומר אף צריך להסיב בכריכה בשביל המצה, כך כתב' רוב הגאונים. ויראה דטעמא מסתברא, דהא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן, ולא שבקינן חובת מצה מקמי חובת מרור, ותו דלא קאמר תלמודא אלא דמרור אין צריך הסיבה, משמע לכאורה דכי אכיל ליה בהסיבה יוצא בדיעבד, מידי דהוה אתרי כסא קמאי, דאכתי עבדי אנן, ואפילו הכי שתינין להו בהסיבה.

ב

[גומ"ר מא"ז סעוד"ה לכ"ל צורכ"ה]. כלומר אוכלי' כל צרכיה, ולעיל כתבינא דהמסיב בכל הסעודה ה"ז משובח. [ומפטי"ר במצ"ה שבשמל"ה כרוכ"ה], כלומר ומסיים טעימתא ואכילתו בפרוסת אפיקומן הצרורה במפה, כדכתיב לעיל זכר לצרורות בשמלותם. [קוד"ם חצו"ת אכילה ז"ו נערכ"ה]. כך פסקו רוב הגאונים, שצריך ליזהר לאכול אפיקומן קודם חצות דסתמא דמתני' דאיזהו מקומן הכי דייקי. ומיהו אם לא אכלו קודם חצות אוכלו כל הלילה, לפי סתם מתני' דמגילה¹ הביאו בטור סי' תע"ה. ובדיעבד עבדינא כאידך גאונים דפסקו הלכה כר"ע² דף כ"א ע"א.

ג

[כ"ל מינ"י טע"ם ומתיק"ה להשליכ"ה]. הכי פסיק תלמודא¹ ברכות ט' ע"א. מאי אפיקומן? אפיקו מיני מתיקה. לפי שאסור לאכול ולטעום כלום אחריו, כדי שישאר טעמו בפיו, זכר לפסח שנאכל על השובע באחרונה, כך פי' הגאונים. ויש גאונים² פסחים קי"ט ע"ב ועי' ברש"י ורשב"ם. שאסרו אף לשתות אחריו אפילו מים. ויש מתירים מים ואוסרים יין, מלבד ב' כוסות שתקנו חכמים מתרי טעמים, חדא דמפיג טעם מצה טפי, ואידך שמא ישתכר בין ג' לד' ולא יוכל לומר הלל. ואחר ד' מצוה ג"כ לספר ביציאת מצרים כל הלילה, וגם נראה כמוסיף על הכוסות. ויראה דראוי לנהוג איסור בשתיית יין, אבל במים המיקל לשתותו אחר כוס ד' לא הפסיד.

ד

וכתב בהג' במיימוני דאותו כוס מיהו יכול לשתות בין גדול בין קטן, ואין בו משום בין ג' לד' לא ישתה. ויראה דאותו כוס ר"ל בפ"א אבל לשתות בהפסק לא. [במנהגים לא כתבו הכי. הג"ה] כיון דאין שעור למעלה בכוסות הללו האיך יהיו גדולים, א"כ ישתה מכוס אחד כמה פעמים שירצה, מה הועילו החכמים בתקנתם, דבין ג' לד' לא ישתה. דמפרש בירושלמי הטעם שלא ישתכר, והלא ישתכר וישתכר אם ישתה כמה פעמים מכוס. אבל בלוגמא אחת מרובה אין קפידא, דאין להצריך לצמצם שתייתו בפעם אחת. ובכמה דוכתי מיד' חכמים הוא כך, שלא מסרו תקנתם למלאכי השרת.

ה

[מדי"ח ידי"ו מזוהמ"ות מל"ח המהפכ"ה]. כלומר נוטל ידיו מפני מלח סדומית, מלשון כמהפכת סדום, ותלמודא¹ עי' בטור סי' תפ"א. קאמר דידים מזוהמות פסולות לבהמ"ז. ואע"ג דאין מלח סדומית עתה מצוי בינינו, ולא קפדינן האידנא אידים מזוהמות, כמו שכתבו הגאונים, יראה דמשום חיבת הכוסות והנמים² ברכות ד' נ"ג ע"ב. נהגו בו סילסולים הראשונים. וכן יסדו ר"י ט"ע בסדרו, ואשירי וא"ח³ והנסים. לא הזכירו נטילה זו בסדריהם. וכן משמע במרדכי שלהי פסחים דגם לדידן נהגו נטילה זו.

ו

[בכו"ס יפ"ה לבר"ך ע"ל המזו"ן כהלכ"ה]. בכוס יפה כלומר דבעי שטיפה והדחה, ומשו"ה קרי ליה תלמודא כוס יפה זה ודאי איכא למיחש שמא נתלכלך בשיורי מאכל בסעודה. [א"ל עליו"ן לשבח"ו ולגמו"ר הלול"ו]. כך שנו חכמים¹ בסי' תע"ט. כוס רביעי גומרים עליו את ההלל, ומ"מ האי ולגמור הוא מלשון קורין, כמו ותיקין גומרים אותו עם הנץ החמה כדפי' ר"ת² פסחים קי"ז ע"ב. דאין יכולת בכל צבאי השמים והארץ לספר אחד מאלף הללו כ"ש לגמור. [מלחתו"ם ביהללו"ך ישמו"ר מילול"ו]. כך כתבו הגאונים בשם ר' חיים כ"ץ³ עי' תוס' סוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה כאן ויומא ל"ז ע"ב סוף ד"ה אמר אביי. שלא היה חותם ביהללוך משום דאין חותמין בשתים דחתימות ישתבח שבסוף נשמת, וחתימת יהללוך הכל חתימה אחת הן, ולכך חותמין בסוף על שתיהם. ואע"ג דשאר גאונים פליגי [עליה] ולא חשבי לה חתימה בשתים, יראה כיון דשנו חכמים דבהלל דכל השנה מקום שנהגו לברך אחריו יברך, הכל כמנהג המדינה, א"כ אין קפידא אי בצרינן להאי ברכה דאינה תלויה אלא במנהג היכא דאיכא למיכללה בהד' אחריני דכוות', ואף כי אין מרבין בברכות בפלוגתא דרבוותא.