לקט יושר, חלק א (אורח חיים) נ׳

א

נמצא כתב בקו' בשם אחד מן הגדולים, מה שנוהגות הנשים להדליק נר של שבת, ואח"כ משימין ידיהן לפני הנר ומברכות, משום מה? הטעם שמדליק נר בשבת משום שלום בית, וכיון שמאפילות הנר בידיהן עדיין לא נקרא שלום בית, והוו מברכות עובר לעשייתן. וזכורני הגאון מהר"י ז"ל אינו נוהג הכי, אלא הוה מברך ואח"כ הוה מדליק, ומסתמא הוה מתנ' שלא קבל עליו שבת. ואין לבטל התמיד בליל שבת כי העם אינם יודעים זמן שבת רק בשביל העניים שאין להם לאכול מבטלין התמיד.

ב

[תשובה זו קצת העתקתי ממהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו להעתיק מן הגאון זצ"ל]¹ בבית הכנסת. אחד הבא תוך ב"ה בע"ש בענין מנחה, נ"ל לפי קבלת רבותי שיש ג' חלוקים בדבר. מי שבא לב"ה סמוך לברכו וסבר הוא לסיים קודם שיתחיל הש"ץ ברכו, יתפלל ואל יחוש לשום דבר. אבל אם בא ואינו יכול לגמור קודם ברכו אז חייב לענות אמן. וכיון שקבל עליו השבת אז אינו רשאי להתפלל מנחה של חול, ולעשות חול אפילו בבית החיצונה אלא יתפלל ערבית שתים. אבל אם בא לאחר ברכו ולא ענה עם הצבור, ולא קבל עמהם, אז מתפלל מנחה בב"ה החיצונה, כדי שלא יעשה חול מה שהצבור עשו קדש. פ"א היה מבוטל התמיד בע"ש בב"ה של קהל ולא רצו² עי' תה"ד סי' ד' ופסקים וכתבים סי' קנ"ג. לאכול עד שהיה שבת גמור, אע"פ שהלך מב"ה שלו קודם זמן ארוך, ולא ידוע לי טעמו. ומסתמא הגאון זצ"ל סבר בדעתו אם הוא היה מקבל עליו השבת, כל הקהל צריכים לקבל השבת. כדאמרינן בר"ה בפ' [אם] אין מכירין (כ"ד ע"א) אשר תקראו אותם בין בזמנו בין שלא בזמנו.

ג

משרתי אל תלווני ברחמים, וברכוני במוצאכם בביתי. נר דולק והוצע בחדרי מטתי, והשלחן סדור, והחלפתי שמלותי, לכבד בכל אלה ליום קדש. ובאתי אל בית אלהים להפיל תחנתי, פני צור להניס אנחתי. והעדתי אשר ברא בששה כל יצור ובחר בבריתי, ושניתי ואשלש עלי כוסי בתוקף שמחתי, כבחר בי וצווני לזוכרו. ועטאני ביתר נשמתי, ובכן אשבות כפקדני במאמר ואתענג לירחיב נחלתי, בלי מצר כבשרני נביאו. ואשיר לו עדי ע"ת אחריתי, בהרבה את ענוותנותו, וחשק בהוד שירי וזאת היא נחמתי. אשר השיב למלאכיו בבקשות כנף שירה לשורר יום שבותי, ברחמיו גם אל התמימים ישבחוני אשר נבראו לשרתי. בכן אגיד גדלתו ברנה, ואחכה לגאלני לעורר אהבתי, ואז אשמור לפקודיו וחקיו בלי עצב, ואפלפל בדתי.

ד

הא דלעיל משרתי וכו' קבל שארי מה"ר שמעון יצ"ו מאביו הגאון שא' מהר"ר יעקב מולן זצ"ל. ואמר לי מה"ר שמעון הלוי דלעיל שאמר זה משרתי כשהוא צלול, בליל שבת כשבא מבית הכנסת. וזכורני כשלמד מהר' שמעון הלוי דלעיל ברעגנשפורק, הלכתי עמו פ"א בליל שבת לחדרו. ומצאתי נר דולק בו והשלחן סדור במפה קטנה על מקצת השלחן, ומעט פירות הניח על המפה, ואומר המשרתי דלעיל.

ה

ואינו חש אם אכל מיד ומקדש בע"ש אחר שיצא מב"ה אפילו אם עוד היום גדול. אבל רוב פעמים אכל עם שקיעת החמה, ומחמת העם ההולכים אצלו בליל שבת [מב"ה לביתו, הקרובים והשייכים לו]. אבל בשבת שחרית הולכים אצלו כמעט כל הקהל וכ"ש ביו"ט. ועשה קידוש בנעימות ובאריכות על כל הבחורים. והבחור' שותים כל אחד מכוס שלו. ופ"א לא היו מוזגין הבחורים כוס קודם הקידוש, ואמר לבחורים שישתו מכוס שלו, כי מצוה מן המבחר שהכוס מזומן קודם הקידוש, אבל ברכת המוציא נתן להם מפרוסה שלו חתיכה אחת. והבחורים אין להם מפה על לחם שלהם. וכן לחתונות אין צריך מפות לפרוש על כל הלחם רק לפני מי שעשה קידוש. מצאתי בא"ח בסי' רע"א וז"ל: ובירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו עכ"ל, ומסתמא מי שלא מברך אינו עושה בושת לפת. וזה הנוסח אמר הגאון זצ"ל בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו, שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, שבת קדשיך באהבה וברצון הנחלתנו. בא"י מקדש השבת. [אבל ויכלו ובפה"ג אין צריך לכתוב].