ישמח משה, שמיני ט׳

א

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה וגו' (ויקרא י טז), ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה (ויקרא י יז). ועיין רש"י (ד"ה שעיר) שפירש שעיר ראש חודש היה, שנאמר ואותה נתן וכו' עון העדה, שמכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, עד כאן לשון רש"י. ועיין בספר בנין אריאל שכתב וז"ל: ראוי לשית לב למה תלה משה ענין האכילה, במה שמכפרת חטאת זו על טומאת מקדש וקדשיו, הלא אם היתה מכפרת על חטא אחר, נמי הוה ליה לאכול כפי מה שעלה על דעת משה דקדשי דורות שוין לקדשי שעה שהותרו לאכול באנינות, עד כאן. ומתרץ על פי הגמרא זבחים (דף ל"ט ע"ב) וז"ל: (ויקרא ד כ) כאשר עשה לפר, זה פר כהן משיח, החטאת, אלו שעירי עבודה זרה, יכול שאני מרבה שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים, תלמוד לומר כן יעשה לו, לזה ולא לאחר, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, מרבה אני את אלו שמכפרין על עבירת מצות ידיעה, ומוציא אני את אלו שאין מכפרין על עבירת מצות ידיעה, עכ"ל הגמרא. וכתבו התוספת וזה לשונם בד"ה ושעירי ראשי חדשים, ואם תאמר והאיך יכול לרבות, והלא חטאת דראש חודש נאכל היה, כדכתיב דרש דרש משה והנה שורף. ויש לומר שעל זה הוא בא לדקדק דלדרוש משה מהכא שיהא בשריפה כפנימיים, עכ"ל התוספת. ולפי זה הא דמתרץ בעל הברייתא מרבה אני את אלו שמכפרין על עבירת מצוה ידיעה, ומוציא אני את אלו שאין מכפרין על עבירת מצוה ידיעה דהיינו שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים. מהאי טעמא גופיה לא דרש משה רבינו מהכא שיהיה שעיר ראש חודש בשריפה כפנימיים, לפי שאינו דומה בכפרתו לפר העלם דבר שמכפר על עבירת מצוה ידועה, אבל שעיר ראש חודש הוא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. והשתא י"ל דהן הן דברי משה מדוע לא אכלתם את החטאת דהיינו שעיר ראש חודש, וכי תאמרו בדין הוא לשורפו דמרבינן לה מלפר שתהיה חטאת הפנימית נשרפת, הלא לכם לדעת שאין הדבר כן, כי בודאי אין שעיר ראש חודש דומה בכפרתו לפר העלם דבר, דפר העלם דבר בא על עבירת מצוה ידיעה, אבל אותה (שעיר ראש חודש) נתן לכם לשאת את עון העדה, כדילפינן בפרק קמא דשבועות (ט' ע"ב) מגזירה שוה דמכפר על אין בה ואין בה, וכיון דלא דמי לפר העלם, נתמעט מכן יעשה לו שאין שעיר ראש חודש מן הפנימית, ואם כן לא הובא מדמה אל הקדש פנימה שהרי אינה חטאת הפנימה, וכיון שכן, מדוע לא אכלתם לא יפה עשיתם בזה (אל) [אלא] אכל תאכלו אתה וגו', עד כאן דברי הבנין אריאל. והנה קשה על דבריו, דאיך מרומז בזה הלשון לשאת את עון העדה, דהוא דוקא על אין בה ואין בה, דלא הוי עבירת מצוה ידועה, ומ"ש דבמסכת שבועות נלמד זה בגזירה שוה דעון עון, לא כן הוא דמאן דדרש על טומאת מקדש וקדשיו, דרש מקרא אחרינא כמבואר שם במסכת שבועות (דף טי"ת ע"א), ורבי שמעון דסובר דמכפר על טהור שאכל את הטמא, דריש לה מגזירה שוה הנ"ל כמבואר שם (שבועות ט') ע"ב עיין שם, ואם כן לדידיה הוי עבירת מצוה ידיעה. והנ"ל בזה, דהא יש להקשות שם בזבחים ל"ט ע"ב דמפרש הטעם דלא דריש דשעיר של ראש חודש יהיה כחטאת הפנימית, משום דאין בה עבירת מצוה ידועה, אם כן קשה התינח לרבי יהודה דמכפר על אין בה ואין בה, אבל לרבי שמעון דסובר דמכפר על טהור שאכל את הטמא דהוא עבירת מצוה ידוע, מאי איכא למימר למה לא נימא דהוי כחטאת הפנימית, ועל כרחך צריך לומר דלר' שמעון מעיקרא לא קשה מידי, דהא רש"י פירש שם בהמשנה דריש שבועות בד"ה על הטהור שאכל את הטמא, וז"ל: ואף על פי שאין בה חיוב כרת, ניתנה כפרה זו על כך, עכ"ל. ור"ל אף שכל חטאת של יחיד וציבור מכפרין דוקא על דבר שזדונו כרת, כאן גזירת הכתוב הוא שמכפר על עבירת לאו, אם כן לפי זה לר' שמעון אין מה ראית גדול מזה ששעיר ראש חודש אין מכפר רק על עבירת לאו, וזה ברור. והשתא לר' שמעון יתפרש הפסוק כמין חומר, שקצף משה למה שרפוה, ושמא תאמר דהוא כחטאת הפנימית, לזה אמר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ומזה ידעינן הגזירה שוה דמכפר על טהור שאכל את הטמא, ואם כן ודאי לא הוי כחטאת הפנימית, ושמא תאמר דלא ידעיתן מהגזירה שוה קודם ששמעתם הפסוק הנ"ל, והייתם סבורין דהוא כחטאת הפנימית, לזה אמר הן לא הובא את דמה וכו', והבן כי נכון הוא בס"ד.