ישמח משה, שמות ל״א

א

ויהי בדרך במלון וגו' (שמות ד כד). במסכת נדרים (דף ל"א ע"ב) תניא רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה וכו', שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, אמר רבי ח"ו שנתרשל אלא אמר אמול ואלא סכנה היא וכו', אלא מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחילה. עיין פירוש רש"י שם (נדרים) דף ל"ב (ע"א, ד"ה מפני) ואותו תינוק לא היה באותה שעה אלא בן שמונה ימים. והוא פלאי וממש רוב המפרשים עמדו בזה, ואף אני אענה חלקי כפשוטו, דשפיר משכחת לה דהלך ממדין ביום השמיני בבקר, והיה אז יותר ממהלך שלשה ימים והוי סכנה, דבכל יום הכאב גדול אף שאין נתרבה כמ"ש הר"ן שם, ולעת ערב שוב לא היה ג' ימים מהלך למצרים, והיה אז עדיין בן חי"ת. אך עדיין קשה למה זאת לרש"י. ונ"ל כפשוטו, דהא מבואר במאי דמתרץ רבא במסכת שבת (דף כ"ד ע"ב), ובמסכת פסחים (דף פ"ג ע"ב), על הא דשריפת קדשים אינו דוחה יום טוב, משום דמילה שלא בזמנו לא דחי'. והטעם משום דאפשר לשהוי, הכי נמי אפשר לשהוי, עיין שם (פסחים פ"ד ע"א) בפירוש רש"י (ד"ה ולא). ואם כן יצא מזה דמילה בזמנה הוי מצוה עוברת, ושלא בזמנה לא הוי עוברת. והנה מוכח דבדרך מצוה, הוי כל צורכי הדרך מצוה, ואף בחזירתן אינן ניזקין כמו דאמרינן בפסחים (דף ח' ע"א), וקיימא לן (סוכה כ"ו ע"א) דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אך דאם אחת עוברת מניח שאינה עוברת, עיין באו"ח סי' תרפ"ו, ואם כן מבואר דעל כרחך היה ביום השמיני דהוי מצוה עוברת, וק"ל.