ישמח משה, פנחס ח׳

א

לאזני וגו' (במדבר כו טז). ברש"י הוא אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו, עד כאן. ונ"ל כמו שצוחר נקרא זרח, כפירוש רש"י (ד"ה לזרח) דצוחר כמו צוהר, וצוהר זורח, ככה כאן דהלא אצבון הוא לשון אצבע, ומבואר בגמרא כתובות (דף ה' ע"ב) למה אצבעותיו משופות כיתידות, שאם ישמע דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו. נמצא עיקר תשמישו של אצבע לאוזן. והיינו לאזני, ר"ל המשתמש לאוזן, והיינו אצבון והבן, ולכך לא מתמה רש"י מה ענין אזני לאצבון, די"ל כמ"ש, רק שמתמה למה לא נקרא על שמו כפשוטו, ומאי ענין הרמז הזה לכאן, והבן. ובזרח לא הקשה משום דהוא לשון משובח, כנ"ל לפירוש אמיתי בדברי רש"י, ולא כהמזרחי עיין שם, דלפי דבריו קשה דהוי לרש"י לתמוה כמ"ש מאי ענין אזני לאצבון, אך העיקר כמ"ש.

ב

ונ"ל ליישב קושית רש"י, לפי פירושו דהרמז הזה שייך לכאן, על פי מ"ש לעיל בשם י"ה, ומזה משך הזרע של ישראל והוא מצד הקדושה, רק שישמור ברית הק' שלא יפגום בהוצאת ז"ל ח"ו, אז ודאי כל הזרע שלו נמשך ממקור הקדוש הנ"ל. והשמירה לזה מבואר בגמרא חולין (דף מ"ד ע"ב) שלא הרהרתי ביום וכו'. וכן דרשו (כתובות מ"ו ע"א) ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג י). והשמירה להרהורים שלא ישמע דבר שאינו הגון, וממילא לא יהרהר וגם לא ידבר. וידוע כי ברית הלשון וברית המעור מכוונין, על כן נרמז כאן לאזני, היינו אם משתמש כן, אז משפחת האזני שנמשך ממשך זרע הקדוש שם י"ה נ"ל, והוא נפלא בס"ד. ועל פי זה יש לפרש הירושלמי הנ"ל (סנהדרין פ"ט ה"ז) בקשו חכמים לנדותו, כי אסור להסתכל בנזקקין שגורם להרהור וקישוי, והנה פנחס כיון אל קבתו וקבתה וזה היה בנס, והם לא ידעו וסברו שהיה בכונה ואי אפשר בלא הרהור, והמקשה עצמו לדעת הוא בנידוי (נדה י"ג ע"ב), ומדקפץ רוח הקודש וכו' וראו שהמשיך קדושה לזרעו, ידעו דלא היה הרהור רע, והבן.