ישמח משה, מטות ד׳

א

בהפטורה (ירמיה א' א) דברי ירמיה בן חלקיה מן הענתות. עיין אלשיך ירמיה. ולי נראה על פי (הגמרא) (ילקו"ש ירמיה א') יבא בר מקלקלתא דמתקין עובדי', ולוכח בר מקלקלתא דמקלקל עובדי'. ועל פי מ"ש היערות דבש חלק א' (דף צ"ג ע"ב) ובדפוס ווין דף צ', לפרש הראיתם בן פוטי זה כו' (סנהדרין פ"ב ע"ב), שהיה זה לראשי עם להתנצלות על שהתרשלו הם לנקום נקמת ד' עד שבא פנחס, כי אלו היה נשיא או שופט וחשוב שבישראל מקנא, אין כל כך שמו מקודש בפי כל, כמו עתה שאחד משפלים קם לקנא קנאתו יתברך, לכך אמרו כי מפני זה השיב פנחס חימה בקנאו קנאתו יתברך, בעבור היותו בזוי בן פוטי כו', מה שאין כן אלו עשו אנשים כערכם כזה, לא היה כל כך קידוש השם לכך רפו ידיהם. ולזה בא הכתוב לייחסו כו' לומר שאף הוא מיוחס, מכל מקום (במדבר כה יב-יג) תחת אשר קנא כו' (במדבר כה יב) הנני נותן לו ברית שלום, ולא כמו שעלה על דעתם, עד כאן דבריו עיין שם. וגם אנו נאמר כאן כן, כי בדורו של ירמיה היה צבועים פושטים טלפיהן, עד שאחר נביאתו של ירמיה היה מתקנאים בו ונבאו שקר, כמו שאמר ירמיה (כג כח) מה לתבן את הבר. והנה בעת שהתחיל ירמיה להתנבאות, אתגליא בהתייהו כי לא תוכם כברם, מדלא חפץ הש"י בהם לשלח אותם, וזה רצון הש"י לפרסם החנפים, אך היה להם כסות עינים שיוכלו להשיב דלכך שלח ירמיה מפני שהיא בר מקלקלתא, על כן בא הכתוב לייחסו לומר שאדרבא מיוחס הוא, והבן. והנה לדרך הגמרא שבאמת שמפני זה שלחו, לכאורה סותר זה לפשט הפסוק שהכתוב מייחסו. וי"ל על פי מ"ש היערות דבש חלק א' דף ע"ט ע"ג ובדפוס ווין דף ע"ח, בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, שהם חשבו לגנאי היותו בן גרים, ואדרבה הגר המתדבק בנו בהיותינו בשפלות, הרי תופס מעשה אהרן כדאיתא במדרש גר שנתגייר הרי הוא ככהן (שמו"ר פרשה י"ט, במ"ר פי"ג ט"ו) עיין שם. וירמיה שבא מרחב שנתגיירה כשבאו המרגלים אצלה, שהיא היתה יושבת בכבוד של עולם אז, וישראל עדיין לא היה להם מנוחה ונחלה, אם כן היינו ממש היוחס שאחר הכהונה כמו שם בפנחס והבן. ואף דרחב האמינה כי ישראל יכבשו הארץ, זה מגודל האמונה היא ואינו מזיק, והבן.