ישמח משה, לך לך כ׳

א

ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך (בראשית טו ה), והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו ו). יש להבין דמאי זכות יש בזה שהאמין בה' במה שנאמר לו בנבואה, ובפרט לאברהם אבינו הצדיק יחשב זה לדבר גדול ולזכות, אתמהא. והנ"ל כי הנה כאן הבטיחו ית' על ריבוי הזרע, והנה כל האומר הקב"ה וותרן וכו' (ב"ק נ' ע"א), אבל דברי תורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר, כי מפורש בפרשת וירא (בראשית יח יח-יט) ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו'. הרי מבואר כי על ידי הצדקה שעשה כנאמר (בראשית כא לג) ויטע אשל, ראשי תיבות אכילה שתיה לויה (שוח"ט מזמור ל"ז) זכה לכל זה. והנה הוצאותיו היה שלא בדרך הטבע כמבואר במדרש ממעשה דנמרוד שהיו הכל תמהין מאד מאין יכול להכין כזה, ובודאי היה מושפע שלא בדרך הטבע. ואם כן לפי זה לכאורה הצדקה אינו שלו, כיון שראה שנפתחו לו שערי השפעה בדרך הפלא ופלא הואיל וזן עוברים ושבים, מהיכי תיתי לא יזון. אך הואיל והושפע בכח האמונה שהאמין שהשי"ת ימלא כל צרכיו, שהשפעה דלעילא נמשך אחר האמונה והבטחון, לכך הכל נחשב כשלו וצדקתו עומדת לעד. ועל פי זה יתבאר שהבטיחו על ריבוי הזרע והיינו בסבת הצדקה, ועל זה קשה הלא נתן את שלו, לזה אמר והאמין בה', ר"ל לכך נחשב הצדקה לו, והבן כי הוא פירוש נפלא. ועוד י"ל כי ידוע דאברהם וותרן גדול היה בממונו, וכמ"ש לעיל בפסוק (בראשית יד כג) ולא תאמר אני העשרתי וגו'. והנה קודם שנתבשר על הזרע לא היה הצדקה נחשב לו כל כך, כי איש כזה שאין לו בן ואח ראוי להיות פזרן בחקי הטבע, כי למי יקמץ ויצבור, כי לוט היה רק בן אחיו (בראשית יב ה), וגם כי רשע היה לא נקרא אח כדעת ר' יהודאי גאון. אבל כיון שהבטיח לו על ריבוי הזרע ככוכבי השמים, ואף על פי כן עשה צדקה כמו קודם, זה ראוי לחשוב לו לצדקה עד עולם. והיינו והאמין בה' בהבטחת ריבוי זרעו, וידוע דאמונת הצדיק הוא יותר מראית עין, כמו שפרשתי בפסוק (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה, לכך ויחשבה לו צדקה שעשה, והבן כי נכון הוא בס"ד.