ישמח משה, כי תשא י׳

א

אך את שבתותי תשמורו (שמות לא יג). ידוע קושית זקני מהרש"א ז"ל (נדה דף ל"ח ד"ה חסידים) בהא דדרשו (שבת קי"ח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, מקרא (ישעיה נו ד-ז) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', (ישעיה נו ז) והביאותים אל הר קדשי וגו'. והיינו משום דמיעוט רבים שנים, והלא כתיב אך את שבתותי תשמורו. והנ"ל לתרץ דהלא יסוד של הא דאמרינן מיעוט רבים שנים אף דראוי למיזל לחומרא, היינו משום דאם תרבה אין לו שיעור ומי יודע כמה, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ועיין בר"ה (דף ד' ע"ב) בתוספת ד"ה תפסת מרובה וכו', הברייתא של התורת כהנים שהביאו התוס' שם ר' יהודה בן בתירה אומר שתי מדות אחת כלה וכו', ושם אמר ר' נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול וכו', עיין שם. ואם כן זה יתכן במקום שבודאי יש לו סוף אבל אין ידוע, אבל במקום שבאמת אין לו סוף, אם כן הרי המרובה לא סתים, דפירושו באמת לעולם, ודוק כי ברור הוא. ואם כן בשלמא באזהרת שבת שייך לומר לעולם, ואם כן לא שייך כאן לומר תפסת מרובה, ואדרבא אזלינן לחומרא ואמרינן דהפירוש היא לעולם, והמרובה היותר גדול מפורש כמו המיעוט היותר. אבל בפסוק דכה אמר ה' לסריסים, דפירש השכר של שמירת שבתות והביאותים וגו', אם כן איך נימא דהשכר הוא אחר ששמרו לעולם, הלא לעולם הוא בלתי בעל תכלית, אלא ודאי צריך להיות זמן קצוב, ואם כן חלק המרובה סתום וחלק המיעוט בתכלית מפורש, ולא בא הכתוב לסתום וכו', וזה ברור ודוק. ומה שהקשה עוד דלמה דוקא לסריסים, נ"ל דהלא אמרו (נדה י"ג:) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, אם כן יאמר הסריס הן אני עץ יבש (ישעיה נו ג), כי אין בידו לקרב הגאולה. והנה אמרו אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות וכו', וצריך לומר דבזה לא בעינן שיכלו נשמות שבגוף, והיינו כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי והביאותים וגו', אף שאין מוציאין הנשמות מהגוף, ודוק היטב.