ישמח משה, חקת ו׳

א

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב (במדבר יט ו). על פי המבואר במדרש פרשה זו (במ"ר פי"ט ג') הטעם לעץ ארז ואזוב בטהרת המצורע, וז"ל שם: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ובאזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא על ידי אזוב. והנה לפי זה קשה מאד להבין הטעם של ארז ואזוב בטהרת הנוגע במת. והנ"ל על פי שכתב האלשיך (בריש פרשת אמור) ביאור הענין שהפרה מכפרת על העגל, והטעם לטומאת מת אדם, מה שאין כן בבהמה, מה שאין כן בעובדי כוכבים ומזלות, עיין שם (והובא גם כן בדברינו בפרשת אמור, עיין שם). ועל פי שכתבתי אני בפרשת בראשית (ו ה) (בפסוק וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו'), על פי הידי משה. אם כן לפי זה טומאת מת על ידי המעלה והפחיתות, (כלומר על ידי שראשו מארץ וגופו מחוץ לארץ), כי צדיקים אינם מטמאין כדאיתא בגמרא (כתובות דף ק"ג ע"ב) משמת רבי בטלה כהונה, וכמו שכתבו התוספת שם בכתובות (ד"ה אותו) בשם רבינו חיים כהן, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשה דילן. הכי נמי טהרתו על ידי המעולה והפחות, והבן.

ב

ועל פי זה יש ליתן טעם לדעתי למה שהצריכה התורה שתהיה פרה אשר לא עלה עליה עול (במדבר יט ב). על פי מ"ש בידי משה על המדרש (פרשה זו, במ"ר פי"ט ה') שהשטן ואומות העולם משיבין, וז"ל: לפי שפשוט הטעם של פרה שתבא אמו ותקנח וכו', רק הואיל וכתיב (שמות לב טז) חרות על הלוחות, ואמרו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות, ואם כן שואל השטן ומשיב עליהם, רק שלהשטן יכולים להשיב שחרות הוא, פירוש חירות מן המלכיות, מה שאין כן כשאומות העולם והשטן משיבין כדאיתא ברש"י (ד"ה זאת), אם כן על כרחך מוכרח אני לומר להם חקה, עד כאן. והנה באמת צריך ליישב. והנ"ל על פי משל מבן יחיד שהפיל עצמו מגג ושיבר עצמותיו, ואביו כעס עליו. והנה גם אם אביו מוחל לו, מכל מקום צריך לרפאותו, והבן. וענין הרפואה, כי כתבתי הטעם על מה שדרשו (מדרש רבה שמות (שמו"ר) פל"ב א', ע"ז ה'.) חירות ממלאך המות וגם משיעבוד מלכיות, ובקנה אחד עולין. על פי שאמרו (ברכות ה':) אמת (משלי כג כג), זו תורה. ונ"ל לפרש כי אם הוא מן השפה ולחוץ, כמו שאמרו רז"ל בתורתן של דואג ואחיתופל (סנהדרין ק"ו ע"ב), אם כן אינו אמת, ואם כן אינו תורה לשמה כי הוא לומד התורה, אבל התורה אינה מלמדת אותו והבן, והיינו אמת זו תורה. ועוד יותר גבוה, על פי המבואר בספר מאור עינים פרשה זו בטנת"א, כי המאור שבה דייקא, היינו הפנימיות התורה מחזירו למוטב (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז), עיין שם. ונחזור לענינינו, דהתורה נקראת אמת, אם כן כיון שניתן אמת ליעקב, נעדר האף החובב עמים (דברים לג ג), כמבואר בעשרה מאמרות (מובא לעיל פרשת ויחי דף קי"ז). וגם כיון שאמת ליעקב, אם כן לא מת, וזה שאמרו (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת, דמי שהוא אמת לא מת, מה שאין כן כשנעדר האמת הרי מת, ואף חובב ח"ו. אם כן חירות ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות, כולא חדא מילתא הוא, ועיין מ"ש במגילת אסתר על פי זה. ואם כן לפי מ"ש טומאת מת על ידי מציאת עול האומות, כי מאחר שאף חובב עמים, נשאר מת, והואיל ואין חירות מאומות, אין חירות ממלאך המות, לכך טהרתו היפך הטומאה על ידי אשר לא עלה עליה עול, ולרמז כי אם יהיה אמת ליעקב, אין אף חובב עמים, ואין עול וכלה טומאת מת, והבן.