ישמח משה, וישב כ״ג

א

כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו (בראשית לז לה). זה יצחק (ב"ר פ"ד כ"א). על פי מ"ש מהר"ם א"ש בקש יעקב לישב בשלוה (ב"ר פ"ד ג'), דסבור שכר מצוה בהאי עלמא איכא, והא דהוכיח ר' יעקב בגמרא (קידושין ל"ט:) הרי שאמר לו אביו וכו'. י"ל דיעקב אבינו לא חזא מעשה כזו, וסבר דדילמא לא הוי כקושית הגמרא שם, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהוי כי האי מעשה שהלך בשליחות אביו ונטרף לפי דעת יעקב, ואם כן היכן טובתו של זה וכו', אלא על כרחך דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עד כאן דבריו. והנה אמרו רז"ל (חולין ק"י ע"ב) כל שמתן שכרה בצידה, אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, והטעם דדי לו בהעדר השכר. ולכאורה אינו מובן, דכל מצוה יש בה שכר בודאי. וצריך לומר דכל מקום שאינו מפורש, אם כן שכרו בעין לא ראתה, וכן עונש המבטלה הוא בעולם הנשמות, על כן כופין, דעל עניני הנפש כופין דהיא חלק אלקי ממעל, מה שאין כן במתן שכרה בצידה, והמפורש הוא בעולם הזה כפשוטו ודלא כר' יעקב, ואם כן גם עונשה אינו רק בזה, לכך אין כופין והבן. והנה יעקב לא היה בידו רק חטא ביטול כיבוד אב, וסובר היה דשכר המפורש הוא כפשוטו בעולם הזה, ואם כן ממילא דגם העונש אינו בבא, אבל השתא דנטרף יוסף בשעת קיום המצוה, שמע מינה דשכרו בבא, ואם כן ממילא דהעונש הוא גם כן בבא. והיינו דאמר כי ארד וגו', ר"ל דעל ידי בני נודע לי כי ארד שאולה והבן, כי גם למה שאמרו רז"ל (תנחומא ויגש סי' ט') סימן היה מסור בידו וכו', גם כן צריך לפרש שעל ידי בנו נודע לו. ונחזור לענינינו דעיקר בכייתו היה על שביטל כיבוד אביו, לכך ויבך אותו אביו זה יצחק, ר"ל בכיתו היה על שביטל כבוד אביו יצחק כנ"ל, והבן.