ישמח משה, ויחי י״ב

א

ויאמר ישראל אל יוסף וגו' והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח כא), ואני נתתי לך שכם אחד וגו' (בראשית מח כב). עיין רש"י (ד"ה בחרבי) שפירש שכם אחת היא הבכורה וכו'. ויש להבין המשך הפסוקים. ועוד קשה הלא נתתי לשון עבר, והיה ראוי לומר ואני נותן, ואם באמת כבר נתן לו הבכורה כמו דמשמע בדברי הימים (א' ה א) דכתיב ובחללו יצועי אביו וגו', משמע דאז ניתן לו הבכורה, וזה היה קודם מכירת יוסף כמו שמבואר בפרשת וישלח (בראשית לה כב) ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וגו', עיין שם. וגם הלא כבר אמרו רז"ל (ב"ר פ"ד י"ט) שבשעת מכירה כבר עסק ראובן בשקו ובתעניתו על חילול יציעו, ובהדיא אמרינן במסכת ברכות (דף ז':) ואלו ראובן אף על גב דבעל כרחו שקליה מראובן לבכורתו שנאמר ובחללו וכו', אפילו הכי לא אקנא ביה, שנאמר (בראשית לז כא) וישמע ראובן וכו', עד כאן. אלמא דאז כבר ניתן הבכורה ליוסף, דאם לא כן מה רבותא דלא אקנא ביה אז, וזה ברור ודו"ק. ואם כן קשה מה ענינו לכאן כיון שכבר ניתן לו הבכורה מאז קודם מכירתו, והיא קושיא עצומה לדעתי. לכן נראה דהא יש להבין הלא בדברי הימים מבואר דמשום חילול יצועו של ראובן ניתן הבכורה ליוסף, ואלו (במסכת ב"ב דף קכ"ג.) מבואר דניתן הבכורה ליוסף משום דמחשבתו של יעקב היה על רחל, ובפסוק (בראשית מח ד) ויאמר הנני מפרך וגו', עיין רש"י (ד"ה ונתתיך), מבואר דהיה על ידי מתנה מאחר שלמדו השי"ת שעתיד אחד מבניו לחלק. ונ"ל דודאי משום דהיה מחשבתו ברחל, אין הדין נותן שיהיה יוסף הבכור, אך כיון דנדחה ראובן מחמת חילול יציעו משום קנס, אם כן כבר נמסרה הבכורה ליעקב ליתנה לפי דעתו, וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קט"ז כיון דכתיב יהיה, וכתיב לכם, הרי מסרו הכתוב לחכמים וכו', הכי נמי נמסר נתינת הבכורה ליעקב, וטעמו של יעקב שנתנה ליוסף דוקא, הוא משום הא דמפרש בב"ב ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר הכל, דאמירת השי"ת היה סתום כעין ידיעה דאינה מתגלית לבטל הבחירה, וכשבלבל ראובן יצועי, הבין יעקב שזה כונת השי"ת דראובן יסתלק על ידי קנס, ואחד יתחלק לשנים במקומו, וכיון שסתם הרי תלה בדעת יעקב, וראה דעתו דיוסף ראוי לכך יותר משום שמחשבתו היה ברחל, ודו"ק היטב וזה ברור. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשה הלא כבר עשה ראובן תשובה, ולמה ענשו יעקב. דהא ניטלה תיכף כששמע ישראל, ואף דאחר כך עשה תשובה, כבר זכה יוסף במתנתו, ודו"ק. והנה אז בימי יוסף עדיין לא נגלה שיהיה שיעבוד וגלות במצרים רק גדולה ומלכות, ובעת שירצו יחזרו, רק יעקב ידע מאמרו אנכי ארד עמך וגו' (בראשית מו ד), ורמזה לבניו כאן באמרו והיה אלקים עמכם וגו', שפירושו והיה עמכם בגלות ועיין ברמב"ן, מזה הבינו דיהיה גלות ושעבוד, ובעל כרחם יהיו כאן עד יום פקדו אותם, והנה חישב יעקב דלפי זה יהיה בלבו של יוסף עליו דמה שנתן לו הבכורה היא לרעה, דיצטרך ליתן פי שנים בהשטר חוב, כמו ששלחו אל מל אדום שטר חוב היה על שנינו (במ"ר פי"ט ט"ו), וכדתנן פרק יש נוחלין (ב"ב) דף קכ"ד (ע"א) יצא עליהם שטר חוב, בכור נותן פי שנים, ויהיה לזרעו שיעבוד כפול משל אחרים, ועיין בהרא"ש פרק קמא דב"ק (דק) [דף] ט' בשם ר' יהודאי גאון, וז"ל: והאי דקתני בפרק יש נוחלין בכור נותן פי שנים, דינא קמשמע לן דמחייב לפרוע פי שנים בחובת אביו כפי מה שנטל, דלא תימא מתנה הוא דיהיב ליה רחמנא, ולענין פירעון חובת אביהן לא יהיה אלא כאחד מן האחין וכו', עיין שם. וזה שאמר ואני נתתי לך שכם וגו', דהיינו במתנה כמו דקיימא לן דאתן ונתתי לשון מתנה הוא, ואם כן הרי בעל חוב אינו גובה מן מקבל מתנה, כל זמן שיכול לגבות משל יורשים, דמקבל מתנה כלקוחות דמי, וזה מדין תורה, ואף דתנן (כתובות צ"ה ע"ב) אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו' מפני תיקון העולם, היינו דאפילו הן זיבורית ושיעבודן ביד לקוחות, אז צריך לתיקון העולם, ודו"ק. עוד י"ל על מה שאמר ואני נתתי בלשון מתנה, דבזה לא הוי העברת נחלה, וק"ל.