ישמח משה, ואתחנן כ׳

א

פוקד עון אבות על בנים וכו' לשונאי וגו' (דברים ה ט). עיין מ"ש ביערות דבש חלק ב' דף מ"ו בפירושו לדברי רז"ל (סנהדרין קי"ג ע"א) במעשה דחיאל שבנה יריחו (מלכים א' טז לד). מוצא מדבריו דבכבוד חכמים פוקד עון אבות על בנים, ומיישב הפי' דלא יומתו (דברים כד טז), עיין שם. ויתפרש בקרא היטב, כי הנה יש לדקדק דבקרא (דברים ה י) ועושה חסד, כתיב לאוהבי ולשומרי מצותי, ובפוקד לא כתיב רק לשונאי, ולא כתיב גם כן ולעוברים על מצותי. והנ"ל, דבלאו הכי יש לדקדק איך יתכן שונאי השם, איך יתכן שונא לאינו נראה ואיך יפול בו לשון שנאה, בשלמא אהבה יתכן, דעל ידי דבקות המחשבה הוי כנראה ויפול בו אהבה, אבל שנאה שהוא מרוחק ואין דבק, ואם כן איך יתכן שנאה, והוא קושיא נאותה וחמירה מאד לדעתי, ויתכן פושע ומורד וכופר, אבל לא שונא. אבל הענין הוא כמו שדרשו רז"ל (כתובות קי"א ע"ב) על הפסוק (דברים יא כב) ולדבקה בו, וכי אפשר לדבק בו וכו', אלא הדבק בתלמידי חכמים וכו'. ונ"ל שזה הוא הדרגה לדבק בו יתברך, ונמצא הדבק בתלמידי חכמים הוא הדבק בהקב"ה, וכן האהבה הוא כאוהב השי"ת, והוא הדרך להגיע אל האהבה לאהוב אוהביו וכמו שכתבו הספרים. וההיפך השונאים ישראל, נקראים שונאי ה', וזה ברור. ואם כן אתי שפיר, דלגבי פוקד עון אבות לא כתיב רק לשונאי, דהיינו שונאי תלמידי חכמים ומלעיבים במלאכי אלקים, אם כן לא יתכן לעוברים על מצותי, דבשאר עבירות לא יומתו כתיב, והבן.

ב

ועל פי זה יתפרש היטיב מאמר הצרפית שאמרה לאליהו (מלכים א' יז יח) מה לי ולך איש האלקים באת' אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני. כי חשבה אולי פגעה בכבודו שלא מדעתה, כי כבר אמרו רז"ל (שבת י"א.) תחת חבר לא תחת תלמיד חכם. ולכך מת בנה, לכך אמרה כדברים האלה ולהמית את בני דייקא, והבן. ומזה ראוי להבין כמה יש ליזהר בכבוד התורה ולומדיה, וכמה יש להספיד על העדר תלמידי חכמים, שמזה נראה גודל חשובתן.