ישמח משה, בלק ח׳

א

מה עשית לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך וגו' (במדבר כג יא), עד הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה (במדבר כג כא). נ"ל לפרש הענין כי בלעם השיב את אשר ישים אלקים בפי (במדבר כג יב), ר"ל אם חפץ לברכם יקיים דבורו על ידי, ולא יתקיימו הברכות כמאמר רז"ל (סנהדרין ק"ה ע"ב) שכולם חזרו לקללה, לכך אותו אשמור לדבר. והנה זה השיב לו מלבו בלא נבואה, ואחר זה אמר לו בלק (במדבר כג יג) לך נא, שסבר ששם יחול הקללה בפועל, וכשראה בלק והבין שאין נראה לקלל, אז הסכים לעצת בלעם על כל פנים שדבר ה' יקום על ידו ולא יתקיים, ולכך אמר לו מה דבר ה' (במדבר כג יז), ר"ל שיוציא הוא לפועל הדבר ה', והשיב לו בנבואה כדת תורה, והוא על פי דברי הבעה"ת שער י"ט בשם הלוי אבן מג"ש (מובא בב"י חו"מ סי' נ"ח), אם לא הוזכר בפירוש לפרעון, נאמן לומר במתנה, כמו דאיתא בגמרא לענין הלואה. ואין לומר דשאני להחזיק מלאפוקי, הא כיון דלאו בזה מפקינן רק בשטרא, הוי להחזיק דשטרא בל"ז טוב הוא, רק דאיתרע על ידי זה, וזה הוי להוציא, וכיון דיכול לדחות השטר בחזקתו והבן זה, אף כאן אמר לו כיון דלא נזכר בפירוש בברכותיו שהוא לפרעון הבטחותיו לברך באמרו כי ברוך הוא (במדבר כב יב), וברוך תהיה מכל העמים (דברים ז יד), ואני אברכם (במדבר ו כז) וכדומה, אם כן מסתמא במתנה הוא, וזה הוי להוציא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ונקדים מה שפירש האלשיך ההוא אמר וגו' (במדבר כג יט), שהוא לטובה דאמירה לשון רכה, ודבר היינו קשה לרעה, עיין שם. ונקדים מה שכתבתי במקום אחר הטעם דלטובה אינו חוזר (שבת נ"ה ע"א), דהוי כקנין וזכה אף שלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב). מה שאין כן ברעה אף בפניו לא ניחא ליה דלקני, לכך אמר (במדבר כג יח) קום בלק ושמע, לא כמו שעלה על מחשבתך לא איש וגו' (במדבר כג יט), ואם כן דבר אלקים יקום לעולם אף בדבור לבד הוי כקנין גמור ושטר חוב, וראיה ההוא אמר וגו' והבן, לכך הנה ברך, ר"ל במה שאני אברך, לקחתי ר"ל אני הוי המוציא ורוצה ליקח, ובירך שהוא ברכם כבר כפירוש הרשב"ם, לכך ולא אשיבנו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וברכה שלי דיחזיר אחר כך הוא במתנה, אבל דבר אלקים יקום לעולם. והנה דברי ר' יהוסף הלוי שהבאתי לעיל דלא כתב סתם בעל השטר הוי מוחזק, דהיינו דמשום דאיתרע שוב לא הוי מוחזק והבן, אם כן יש להבין דבריו. ונ"ל להמתיק על פי הסוגיא במחליף פרה בחמור בפרק המדיר בכתובות (דף ע"ו:) כל מי שהספק נולד ברשותו וכו', ועיין בתשובת נודע ביהודה אה"ע (סי' ל"א דף ק"ו ע"א), עיין שם. ועל פי זה יובן יותר ובירך כבר, ועכשיו נולד הספק, לכך ולא אשיבנו, והבן. וגם יובן על פי דאמרינן בארעא, כיון דלגוביינא קאי כמאן דגביי' דמי, ואי משום שבחא אייתא ראיה, הכי נמי באילן כין דלמקיץ קיימא והבן, ועיין בבבא מציעא (פרק המקבל דף ק"י ע"ב), ועיין במהרי"ט חלק א' סימן קי"ב. והיינו לא איש אל וגו' ההוא אמר, ואם כן לגוביינא קאי עיין שם, ושמא תאמר שאין זה כמאן דגבוי דשמא יעשו רעה, לזה אמר (במדבר כג כא) לא הביט, אינו מדקדק אחריהם לחזור מהטובה, והבן.

ב

ועוד י"ל, כי בלעם במרדו באפקרסותי אמר כי אין השם יודע מחשבותיו ח"ו, כאמרו פעמים שאין הכל גלוי לפניו, כפירוש רש"י בפסוק (במדבר כב ט) מי האנשים האלה עמך (ד"ה מי), וחנפו היה באמרו את אשר ישים אלקים וגו' (במדבר כג יב), בחשבו שעל ידי זה יעבד ליה ניחא נפשיה שיקללם, ובאמת היה בדעתו לקלל אף אם יתן בפיו ברכות, אך כיון שכבר אמר את אשר ישים ידבר אליהם, כבר זכו ישראל. אך הא זה דומה למה שאירש מאבא (ב"מ דף ט"ז. חו"מ רי"א), אך הא אמרינן בב"מ (דף ס"ו ע"ב) אם שמיט ואכיל, לא מפקינן. ודבורו של הקב"ה כנעשה מעשה כמבואר בכל הספרים, ואם כן הוי תפיס. וזה אמרו דהנה בלק אמר לו מה דבר ה' (במדבר כג יז), אם יקלל יאמר, ואם לא יכבשנו, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועל זה השיב דאי אפשר לכבוש (במדבר כג יט) דלא איש אל ויכזב וגו', לכך ההוא אמר ולא יעשה בתמיה, ר"ל ולא הוי מעשה והבן, לכך (במדבר כג כ) הנה ברך לקחתי תיכף בשעת שלקחתי כבר, ובירך כפירוש הרשב"ם הנ"ל, מפני מה שאמרתי אשר ישים ה' בפי, דצריך לצאת לפועל דהכובש נבואתו ואינו מוציא לפועל הוא ברפיון, ולכך עונשו מיתה (סנהדרין פ"ט ע"א), לכך ולא אשיבנו כי אם תפס לא מפקינן מיניה, ועדיין לא הבין בלק תשובתו כי לא ידע בדיני התורה ולא כלום, מה שאין כן בלעם שבנבואה נאמר לו, לכך אמר לו עוד הפעם (במדבר כג כה) גם קוב לא תקבנו, דעל כל פנים יכבוש הברכה, והשיב לו בביאור (במדבר כג כו) הלא דברתי אליך וגו' ואי אפשר לשנות. והשתא מיושב מה דקשה מה זה תשובה הלא דברתי אליך, גם על הדבור הראשון קשה, ואם תאמר דאי אפשר לשנות מדבורו יתברך כאמרו לא אוכל לעבור וגו', גם עכשיו לא קשה בלא דבור הראשון. ועכשיו אתי שפיר, כי מקודם דבר בחנפי לעגי מעוג, ועכשיו אמר ששוב לא יוכל לשנות, והבן.