ישמח משה, בא י׳

א

במדרש ילקוט פרשה זו (ילקו"ש רמז קפ"ז) והוא בסוף פרק שירה בסידורים, והובא בספר ברית שלום (פרשת דברים), ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא התענה וכו', אמר כלבים שכתוב בהן (ישעיה נו יא) והכלבים עזי נפש, יזכו לומר שירה זו בואו נשתחוה ונכרעה וגו' (תהלים צה ו), עד ולענין השאלה ששאלת וכו', ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), עיין שם. ונ"ל דידוע מה שפירש בספר אחד (סנהדרין דף צ"ז.) פני הדור כפני הכלב, כי עשיר יענה עזות, אבל תחנונים ידבר רש (משלי יח כג), ואמרו רז"ל (שבת דף קנ"ה ע"ב) ליכא עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא, ואף על פי כן כתיב בהו והכלבים עזי נפש והבן. והיינו עזי נפש, אף שלא ידעו שבעה כאמרם רעב ככלב, והיא עזות נפלאה, והבן. וזה אומרו כי שורש פרק שירה על דרך מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה יא), כמ"ש בעקרים, וגם יתכן שאומר זאת מה שנלמד ממנו. והנה בואו נשתחוה וגו', מורה על ענוה כפולה ומכופלת והכנעה רבה, כמ"ש בפסוקים (תהלים צה ב-ז) נקדמה פניו בתודה וגו', (תהלים צה ז) היום אם בקולו תשמעו וגו'. ועל זה מקשה והכלבים שכתוב בהם וגו', דהיא עזות נפלא היפך ענוה, יזכו לומר שירה זו הלא לא נלמד מהם דבר זה. והשיב לו דאדרבה מהם נלמד דבר זה, דהם עזי נפש אף על פי כן הם מכניעין עצמן לפני השם ית', אם כן יש ללמוד כמה ראוי לנו להשתחוות ולהכניע לפני ה' עושינו דייקא, כי ידוע העזות של הכלבים כי נובח על הכל, וידוע מה דאיתא דלכך אז לא יחרץ כלב לשונו, כי נגלה ה' צבאות אז שם ועבר ה' לנגוף וגו' (שמות יב כג), והכיתי כל בכור (שמות יב יב), אני ולא מלאך (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א), והוצאתי את צבאותי, ולכך חרדו ופחדו והכניעו עצמן אף העזי נפש, והבן כי היא נכון ואמת בס"ד.