יסוד ושורש העבודה, ב; שער האשמורת ו׳

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

יא

יב

יג

יד

טו

טז

יז

יח

יט

כ

כא

כב

כג

כד

כה

כו

כז

כח

כט

ל

אחר שעוררנו בפועל טוב סדר תקון חצות ממאמרי הזה"ק הנ"ל עתה באתי להאיר עיני האנשים כערכי בכונות פשוטות כפירושן במזמורי ובפסוקי תקון חצות:

לא

במזמור על נהרות בבל יתאונן ויבכה על החרבן ועל גלות השכינה הקדושה ובתיבות איך נשיר את שיר ה' ראוי לכוין דרז"ל שקצצו הלוים בעצמם בהונות ידיהם כדי שלא יוכלו לנגן בידיהם על כנורות ונבלים וזהו איך נשיר כי אין לנו בהונות הידים. וראוי לבכות ע"ז בכי רב ועצום מאוד ובפרט בפסוק אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני וגו':

לב

ובמזמור אלהים באו גוים בנחלתך וגו' ראוי לאדם לבכות בכי רב ועצום על חלול שמו הגדול ית"ש שהיה אז בין עם טמא חיל נבוכדנאצר שנכנסו בקדשי הקדשים ועשו שם כל חפצם. ובפסוק נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וגו' ראוי לבכות בכי רב ועצום על הריגת הצדיקים והחסידים שהיו באותו הדור וסבלו יסורים קשים ומרים בהריגתם וישער ויצייר האדם במחשבתו גודל צערם בעת הריגתם וגם צער השכינה הקדושה שהיתה לה אז כביכול על הריגת בניה הנחמדים הצדיקים והחסידים ההם ובודאי אין שכל אנושי יכול לשער צערה כביכול. ובפסוק למה יאמרו הגוים איה אלהיהם ראוי לאדם לבכות בכי רב מאוד על חלול שמו הגדול בין העמים:

לג

ובקינה זכור ה' מה היה לנו בפסוק שרים בידם נתלו פני זקנים וגו' ראוי לאדם לבכות בכי עצום על צערם של הזקנים שהם הסנהדרין החסידים הגדולים שהיה להם אז בעת החרבן כמבואר בגמרא הקדושה ובמדרשים ופסוק בחורים טחון נשאו וגו' ראוי לאדם לצייר במחשבתו כאלו היו הם בניו ממש ורואה בעיניו שנתנו על כתפיהם רחיים כבדים לנושאם ובודאי יעורר לבו לבכי עצום מאוד. ובפסוק נפלה עטרת ראשינו יכוין האדם אל השכינה הקדושה שהיא עתה עמנו בגלות וראוי לבכיה ע"ז בכי רב ועצום מאוד. ובפסוק על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו ראוי ג"כ לבכות בכי רב ועצום ע"ז שבמקום שהיתה שם השראת השכינה הקדושה ירוצו עתה במקום זה שועלים ובודאי ראוי לבכות בזה עד שלא ישאר לאדם עוד כח לבכות:

לד

ובתקון לאה במזמור למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו' בפסוק צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים ראוי לאדם לבכות בכי רב ועצום מאוד על התשוקה זו העצומה. ובפסוק היתה לי דמעתי וגו' באמור אלי כל היום איה אלהיך על חלול שמו הגדול בין העכו"ם שמחרפים ומגדפים ושוחקים בנו תמיד ואומרים איה אלהיך ויעזרך מהגלות. ובפסוק אלה אזכרה וגו' כי אעבור בסך אדדם עד בית וגו' על ההעדר הכבוד הגדול מיוצרנו ובוראנו ית' ויתעלה בעליית לרגלים כל עם ישראלי הקדושים לירושלים לראות פני השכינה הקדושה:

לה

ובמזמור שפטני אלהים וגו' בפרט בפסוק שלח אורך ואמתך וגו' ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי יבכה בכי רב ועצום על התשוקה העצומה זו. וממקומות אלו שרמזתי יקיש האדם אל כל מקום שיגיע ענין העדר הכבוד של השכינה הקדושה בחרבן בית מקדשה או בהריגת בניה עם קדוש הישראלי. ובפרט הצדיקים והחסידים או באיזה מקום של חרוף וגדוף של העכו"ם שמחרפי' אותנו עם קדוש בשכינת עוזינו או לאיזה תשוקה עצומה אל יוצרנו ובוראנו ית' ויתעלה כנ"ל יבכה האדם בכי רב ועצום כי הבכיה על עניינים אלו וכיוצא היא עבודה עצומה לאין תכלית להבורא ית' ויתעלה זכרו לעד ודי בהערה זו:

לו

ומיד אחר התיקון יעסוק בתורה עד אור הבוקר וז"ל בפ' אחרי מות ד' ס"ח ע"א נפשי אויתיך בלילה כו' לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה בלילה דבעי ב"נ מרחימותא דקב"ה למיקם בכל לילה לאשתדלא בפולחני' עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד דתניא זכאה חולקי' דההוא ב"נ דרחימותא דרחים ליה לקב"ה והני אנון זכאי קשוט דמרחמין ליה לקב"ה הכי בגין דעלמא מתקיים בגיניהון ושלטין על כל גזרין קשין דלעילא ותתא בגין דיתקיים עלמא בגיניהון עכ"ל. וכבר העתקתי לעיל מאמרי הזה"ק מגודל מעלת הלמוד אחר חצות לילה ובכתבי האריז"ל כתב ג"כ שילמוד אחר התקון עד אור הבקר דוקא וכתב עוד אם אינו יכול להעמיד עצמו מלישן ילך לישן אחר שלמד מעט אך יזהר מאוד לקום משנתו באשמורת ויחבר לילה עם יום בלמוד עכ"ל כי גודל מעלת וחיוב חבור לילה עם יום בלמוד מבואר בזה"ק בכמה מקומות. וז"ל בפ' תרומה ד' ק"ל ע"ב כד אתי האי בוקר עמודא חד נעיץ כו' כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונין אינון דמשבחן למריהון אתתקנו בשבחא דיממא כדין אתפרשו יממא מן לילה זכאה חולקיה מאן דקם מגו תושבחתא דאוריתא דלעי בלילה בההוא זמנא צלותא דצפרא עכ"ל. ובז"ח דף י"ז ע"ג במדרש הנעלם וז"ל דתאנא כשהקב"ה נכנם עם הצדיקים בג"ע (פי' בחצות לילה) כו' והוא עת רצון לעסוק בתורה כו' ויש חובה לישראל בשעה שעולה עמוד השחר לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב"ה מ"ט כו' הה"ד ומשחרי ימצאונני וא"ר יהודה ובלבד שלא יפסיק משיתחיל עד שיתפלל כשהחמה זורחת עכ"ל. וכשהאיר היום אף שנטל ידיו קודם אור היום יטול ידיו ג"פ בסרוגין בלא ברכה מספק כמבואר בש"ע: