חכמת אדם ק״ט

א

דין בדיקת האשה לפני תשמיש ולאחריו ואם אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה הייתי (סי' קפ"ה קפ"ו):
אשה שיש לה ווסת קבוע א"צ בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר התשמיש ואין לה לבדוק כלל בפני בעלה בשעת תשמיש כדי שלא יהיה לבו נוקפו ודוקא שלא הרגישה כלום דאם הרגישה אסורה עד שתבדוק תיכף כמו שנבאר בכלל קי"ג ואם אין לה ווסת ג"פ ראשונים צריכין לבדוק קודם תשמיש ולאחר תשמיש הוא בעד שלו והיא בעד שלה ואם הוחזקה באותן ג"פ שאינה רואה דם מחמת תשמיש שוב א"צ בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולרמב"ם ורא"ש כ"ז שאין לה ווסת צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש ומ"מ א"צ עד חדש על כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחת אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד ולמחר צריכה בדיקה ואם מצאה דם טמאה (כו"פ כצ"ל בכונת רמ"א ועיין בנדה דף ט"ז בתוס' ד"ה ב"ש) ואם קנחה עצמה בעד ואבדה לא תשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה ווסת ויש מקילין דאפי' באין לה ווסת א"צ בדיקה כלל ואם היא מעוברת או מינקת לכ"ע אפי' באין לה ווסת א"צ בדיקה (ס"ט סק"ד) ואשה שאינה רואה בפחות מי"ד יום אחר טבילתה אבל לאחר י"ד יום אין לה קבע עד י"ד ימים דינה כיש לה ווסת ולאח"ז כאין לה ווסת ואשה שלא ראתה מעולם דהיינו בתולת דמים בחזקתה קאי וא"צ בדיקה לבעלה (ס"ט בשם ר"ד ערמאה) (סי' קפ"ו):

ב

האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי אם עברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול ואף שהבעל מסופק אם עברו אם לא היא נאמנת לאפוקי כשיודע בבירור שלא עברו ואפי' בגדים מלוכלכים בדם נאמנת לומר שבא לה ממקום אחר שהרי התורה האמינה דכתיב וספרה לה משמע לעצמה שאינה צריכה עדים לכך (קפ"ה):

ג

האשה שהוחזקה נדה בשכנותי' שראוה לובשת בגדים המיוחדות לימי נדתה חשובה כודאי טמאה ואפי' אם תתן אמתלא לדברי' מפני מה החזיקה עצמה לטמאה לא מהני דאם מפני האמתלא הי' סגי שתאמר טמאה אני אבל כיון שעשתה מעשה מסתמא פרסה נדה ואינה נאמנת עוד אבל אם אמרה לבעלה או לשכנותיה שהיא טמאה אפילו לא גלתה לבעלה ואח"כ אומרת טהורה אני ומה שאמרתי טמאה אני היה מפני איזה אמתלא כגון סבורה אני שאני נדה ועכשיו בדקתי ומצאתי שאני טהורה או מפני שבעלה תבעה ולא היה לה כח לתשמיש או מפני בושה שהיו ישנים באותו בית אנשים או מחמת שיראה מעין הרע או מחמת קטט וכיוצא בו נאמנת (והט"ז כ' דאפי' באמרה לשכיניה לא מהני אמתלא וצ"ע דא"כ למה כ' רש"י וכ"כ הפוסקים כגון שלובשת בגדי נדה ולט"ז באמירה בעלמא לא מהני אמתלא וכ"כ מנ"י דלא כט"ז) ואם לא היה אפשר לה לעשות בענין אחר אא"כ שתלבש בגדי נדות גם בזה נאמנת ומ"מ מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה מדת חסידות הוא (שם):

ד

אמרה פלוני חכם טיהר לי והחכם אומר שהיא משקרת אע"ג דהתורה האמינתה הכא כיון שאמר' שאותו פלוני טיהר והוא אומר שמשקרת החכם נאמן וטמאה שכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר בשמו נאמן ודוקא שהחכם בפנינו ואומר שהיא משקרת אבל אם אין החכם בפנינו רק שא' אומר שהיא משקרת היא נאמנת (ט"ז שם):

ה

יש לאדם להניח את אשתו לבדוק גם עד שלו דמתוך שנאמנת על שלה נאמנת גם על שלו (קפ"ו):

ו

הבעל יכול לראות דמי אשתו (קפ"ח) ונראה לי דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אין הבעל יכול להורות דומיא דשחיטה לעיל כלל א' סי' י"א :

ז

עברה ושמשה בעונת הווסת אעפ"י שלא ראתה שניהם צריכים תשובה כדין עובר על מצות דרבנן כדלקמן סי' ח' (ועיין במ"א ס"ס שנ"ד ס"ק ל"ד) וליש פוסקים הפרישה הוא דאורייתא ואם מצאה אח"כ דם ויש לחוש שמא ראתה תחתיו שניהם צריכים כפרה וחייבין באשם תלוי שהרי שניהם בספק איסור כרת (קפ"ה):

ח

היה משמש עם הטהורה שלא בשעת ווסתה ולא הרגישה כלום אפילו מצאה אח"כ דם על עד שלו דודאי ראתה בשעת תשמיש שניהם אין צריכין כפרה שהרי אנוסים היו אפילו לא בדקה עצמה תחלה שהרי א"צ בדיקה אבל אם בשעת תשמיש הרגישה ואמרה לו נטמאתי ימלא פחד ורתת על העבירה שבא בידו ואסור לו לפרוש מיד בקישוי אבר דאם פורש מיד חייב כרת שיציאתו הנאה כביאתו: כיצד יעשה יהא מונח כך בלא דישה ולא יסמוך עליה אלא יסמוך על רגליו וידיו שלא יהנה וימתין עד שימות האבר ואז פורש עצמו ואם היה שוגג שלא ידע שאסור לפרוש באבר חי הרי היה שוגג באיסור כרת ויתענה עכ"פ מ' יום אפילו אינם רצופים ולאחר התענית אסור בבשר ויין ויש להחמיר בתשובתו וכל המרבה לשוב זכות הוא לו. ואם אינו יכול להתענות אזי יתן בעד כל יום מהתעניתים כפי השגת ידו ועכ"פ לא יפחות מליתן בעד כל תענית ח"י ג"פ ומלבד התעניתים יתן לצדקה עבור שהיה חייב חטאת סך שיכול לקנות בעד זה הפחות שבכבשים או בעיזים (עי' נ"ז במ"א שם) אבל האשה א"צ כפרה שהרי היה שלא בשעת ווסתה ואין לה הנאה מן הפרישה (שם) ואמ"ו בנ"ב מ"ב כתב דאם שמטה מתחתיו גם היא צריכה תשובה: