חיי אדם, שבת ומועדים פ׳

א

דין כלל מלאכות של י"ט וזורע וחורש וקוצר ומעמר:
כל המלאכות האסורות בשבת בין מדאורייתא או דרבנן אסורין ביו"ט וכן כל דבר שאסור לעשות בצרכיו אע"פ שאין בו מלאכה המבואר בכלל ס'. וכל דבר שאסור לדבר בו בכלל ס"א מה שאסור בשבת אסור ביום טוב. וכל הדברים שאסור שמא יכתוב כמבואר בכלל ל"ח סימן ל' כגון אין דנין כו' וכן כל עניני מקח וממכר וכל מיני שחוק דאסור בשבת כדלעיל כלל ל"ד ה"ה ביו"ט. ולכן הנצרך בשר ליו"ט לא יאמר לטבח תן לי בסלע או בשתים אלא מחלק כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלא פיסוק דמים ומביא ב' בהמות ואומר זו כזו ולמחר שמין הנשאר וכפי ששוה כך יפרע לו אבל אסור שיאמר לו מה שאת' נוטל בעד זו אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח. והא דמותר לחלק דוקא בלא גורל אלא שהם מוותרים זה לזה אבל אם מקפידין עד שצריכים גורל אסור אפילו בלא גורל דגזרי' שמא יבואו לידי משקל ומדה ומנין. ודוקא חבירים אבל שכנים שאינם חבירים אפילו מקפידים מותרים לחלוק בלא גורל: ואסור לשקול בשר אפילו בביתו לידע כמה יבשל ולא מהני בפוחת מעט או מוסיף מעט כמו במשקל בכלל ל"ח דהתם מחזי רק כשופך אל כלי מה שאין כן במשקל בכל ענין אסור ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים אסור אם הוא תלוי במקום שרגילין לשקול בו. ואסור ליקח המשקל ביד א' והבשר ביד שני אבל לשקול בידו דהיינו שמשער כמה יש בו מותר אבל אם הוא אומן שיודע לכוין בצמצום גם זה אסור ודוקא למכור אבל בתוך ביתו לידע כמה יבשל מותר אפי' באומן ואם יודע לכוין בדרך חתיכתו לחתוך ליטרא או ב' חותך כדרכו וכן מותר לומר לו תן לי כך וכך ליטרות שאינו מכוין למשקל רק להודיע לו כמה צריך (ת"ק) כללו ש"ד אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אלא בשבת חייבין סקילה וחטאת ובי"ט לוקה חוץ ממלאכת אוכל נפש כגון השחיטה והאפיה והבישול וההוצאה של אוכל נפש מרשות לרשות וההבערה לבשל בהן האוכל נפש דכל אלו מותרים אם הם לצורך אכילה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מעי"ט כמו שנבאר בכלל פ"ה וצ"ד אבל אוכל אפילו היה אפשר לעשות מעי"ט מותר לעשותו בי"ט. ומ"מ אם אינו מפיג טעם כלל כגון בישול פירות יבשים יש להחמיר לעשות מעי"ט ומיהו אם אין לו פנאי וכ"ש ששכח ולא עשה מעי"ט מותר לעשותו בי"ט ע"י שינוי קצת כמו שנבאר לקמן כלל פ"ה סי' ז' אי"ה (תצ"ה) (במגן אברהם ס"ק ב' ג'):

ב

מלאכות אלו השייכים בא"נ וכן הוצאה והבערה אפילו אינו צריך להם ביו"ט לאכילה ממש אלא לאיזה צורך כגון להוציא לטיול ולהדליק לכבוד ריבוי נרות מותר דאמרינן מתוך שהותרה לצורך א"נ מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש הותרה נמי לצורך איזה הנאה וטיול שצריך לו לבו ביום דאשר יאכל משמע נמי הנאה וכאלו כתיב אשר יהנה לכל נפש ואם עשה שלא לצורך כלל כגון המבשל מי"ט לחול אם הוא עדיין שהות ביום שאפשר לאכול ממנו או אפי' אם הוא כבר אכל מ"מ אילו באים אורחים היה עדיין שהות שיאכלו בו ביום אע"פ דמ"מ אסור מדרבנן מ"מ אינו לוקה לכ"ע ואם הוא כבר סמוך לחשיכה עד שא"א לשום ישראל לטעום ממנו באותו היום י"א דחייב (תקכ"ז):

ג

לפיכך החרישה והזריעה שאינן שייכים לא"נ בי"ט לוקין עליהם מה"ת לכ"ע וכל מה שאסור בשבת אסור בי"ט (תצ"ה):

ד

קוצר ומעמר ודש וזורה וטוחן ומרקד וצידה אע"פ שהם מלאכות שעושין בא"נ עצמו ואפשר להנות מהם בי"ט אעפ"כ כולם אסורים אלא עפ"י אופנים שנבאר בכל מלאכה ומלאכה. ומיהו י"א דבאמת מדאורייתא מותר אלא שחכמים אסרוהו (שם) מפני שכולן הם מלאכות שנעשים לימים הרבה ע"פ רוב ואילו היו מותרים בי"ט יתבטלו משמחת י"ט לפיכך אסרו הכל אפילו מה שצריך ליומו ועוד שאין בהם הפסד אם יעשה מעי"ט וי"א דכולם אסורים מדאורייתא מגזה"כ ולא התירה התורה מלאכת א"נ רק מלישה ואילך ועוד יש טעמים אחרים (שם) עיין בב"י בשם המ"מ ומדברי הב"י משמע דסברת המ"מ שהיא מדרבנן ובאמת במ"מ מבואר שהוא דאורייתא שכתב שיש מי שסובר שכולם מדאורייתא ואח"כ כתב הטעם מפני שמלאכת עבודה כולל כל שצריך לזה עבדים ע"ש וכן דעת הרשב"א:

ה

לפיכך אין עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה כמבואר הכל במלאכת קוצר בהלכות שבת וכל מה שאסור בשבת אסור בי"ט (תקכ"ד):

ו

המעמר והוא המאסף יחד וצובר צבורים במקום גידולי פירות או קש או עצים. לפיכך אין מביאין עצים מן השדה אפילו היו מכונסין שם מעי"ט שמא יטעו הרואים ויחשדוהו שאסף מן המפוזרים וכן אסור ללקט ולהניח בחצר בין עצים גדולים או קטנים אם לא שידליק שם בחצר דאז מותר ללקט ממה שמונח לפניו. ובשדה גם זה אסור (סימן תק"א):

ז

היו לו עצים מכונסים בתוך מקום שמוקף מחיצות אעפ"י שהוא רחוק מביתו אם הוא בתוך התחום ויש לו שם מסגרת בענין שהוא מקום המשתמר מותר להביא ממנו עצים ואם אינו מקום המשתמר או שרחוק יותר אסח דעתיה מיניה והוי מוקצה (שם):