חיים וחסד תצ״ו

א

האל הגדול הגבור והנורא (דברים י, יז). הגדול הוא חסד, וכשיש הסתלקות החסד הוא ניכר הגבורה. והנורא הוא הנקרא תפארת, כי זה התפארות כשיש לו יראה מהקב"ה. והנה החכמה נקרא יראה, כמ"ש (איוב כח, כח) הן יראת ה' היא חכמה, והגוף נקרא גם כן יראה, כמ"ש (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, עשה הוא עשיה, וזהו (תקו"ז יז.) תפארת גופא, כי זהו ההתפארות של הקב"ה כשיש לנו יראה. והנה יש אביונים שהוא תאב לאיזה דבר והוא מדת הניצוח, כי לזה הדבר שהוא מנצח את עצמו הוא תאב שישיג אותו, על כן נקרא אביון, והוד גם כן נקרא אביון (פע"ח ר"ח חנוכה ופורים פ"ו), כיון שמשבח זה הדבר הוא אביון, שתאב לזה הדבר, וזהו (עי' שער מאמרי רשב"י פ' עקב) נצח והוד לבר מן גופא, שהוא עדיין תאב להשיג היראה. ונצח והוד נקרא תפלות, שרוצים להתחבר לאהבה וליראה. וזהו (תהלים סט, לד) כי שומע אל אביונים ה', פירוש שמתחילה צריך לקבץ האביונים שהם נצח והוד להם להקב"ה, ואחר כך ישיג היראה שנקרא תפארת.

ב

והנה הקב"ה נקרא 'דל', מלשון הגבהה, כי מחמת זה הגביה את עצמו מעלינו מחמת שאנו דלים. והנה למה ברא הקב"ה מדריגות הקטנים, כי מדבר קטן יש לו תענוג גדול, ולכך משפיל את עצמו לאותו דבר כדי לקבל תענוג, וישראל הם קטנים בערך. וזהו (שם קיג, ז) 'מקימי מעפר דל', אימתי אתה יכול להקים הדלות שיש בך, 'מאשפות ירים אביון', כשתגביה האביונים שהם נצח והוד. והנה החכמה והבינה נקרא נדיבים, כי החכמה מלמדת להקול ודבור ומחשבה, וזהו 'נדיבים' לשון נד בא, שנדה ממקומה, וגם זה נדיבות גדול, כי מי הקדימני (איוב מא, ג), שהחכמה מעצמה נמשכת אל האדם מאליה. וזהו 'להושיבי עם נדיבים', שיכול להתחבר עם החכמה והבינה. 'מושיבי עקרת הבית', כי כל העולם נקרא בית להקב"ה, והשכינה נקרא 'עקרת הבית', ותוכל להשיב השכינה שהוא העקרת הבית, ואז 'אם הבנים שמחה':