חיים וחסד תנ״ד

א

איתא (פסחים ה.) בשכר ג' ראשון זכו לג' ראשון, להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח כו', שנאמר (בראשית כה, כה) ויצא הראשון, וכתיב (ירמיה יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון, (וכתב) [וכתיב] (ישעיה מא, כז) ראשון לציון הנה הנם. ופירוש הג' רגלים הם נקרא ג' ראשונות.

ב

הנה יש ג' מדות שבהן אנו יכולין להגביה עצמינו, והם יד הגדולה, יד החזקה, הם אהבה ויראה, ויד הרמה, הוא הדבר עצמו שאנו מגביהין עצמינו לזה הדבר(זהר ח"ג רפג. ועוד). והנה הקב"ה אין שייך אצלו לשון ראשון, שאינו בא במספר, כי לפני אחד מה אתה סופר (ספר יצירה פ"א מ"ז), אך בהמשכתו אלינו שייך לשון ראשון, גם שהוא עצמיות עמו אעפ"כ כביכול שייך מספר ראשון, וזהו החכמה, ונקרא אצלינו ראשון, ונקרא בין השמשות ששם משתמשין בערבוביא היום עם הלילה. והנה כהנים היו אוכלים לחם הפנים, כי לחם הוא דבר הנותן כח שיוכל להתקשר, וזה לחם גימטריא ג' הויות שהם גדולה גבורה תפארת. והנה המדות הם למעלה באחדות בלא התחלקות, ועל כן שם נקראים הכהנים לוים (ספר הליקוטים פ' תרומה – כה), כי הוא התכללות חסדים בגבורות, כי לוים גימטריא פ"ו הוא גבורות, כי באין אין ניכרים לב' חלקים, כי הם אחדות גמור ע"י האין שהוא מחברם, מחמת שיש לו יניקה מהחכמה שהוא האין, וגם אחר שבא בכח, וזה נקרא ראשון הב'. וזה שיעקב נקרא עין יעקב (דברים לג, כח) שהוא הממוצע, ויש לו יניקה מהאין מהחכמה, ואחר שבא מהכח אל הפועל הרי הגוף הוא המחבר, שהוא המחבר ב' השוקיים לשון משקה שיכולין להשקות לצמא, וזה נקרא ג"כ ראשון.

ג

וזהו שיש ג' רגלים שהם נקראים ג' ראשונים, פסח הוא לשון פיסח, כשהיו ישראל במצרים היו אלמים, שלא היה להם בחינת הדיבור (זהר ח"ב כה:), כמו שאמרו ז"ל (סוטה ל:) משה אמר אשירה והם עונין אחריו, והדיבור הוא היסוד שמעמיד על הרגלים, וכיון שלא היה להם דיבור לא היה להם רגלים, והראיה שקטן כל זמן שאין לו דיבור אינו יכול לילך ברגליו, ואחר כך עלו למדריגת הדיבור שהוא הראשון הא'. ואחר כך בעצרת השיגו הקול, ועל כן התורה נתנה בקולות, ואין דיבור בלא קול, פירוש שנמשך להם מה שהיה אצל השי"ת במחשבה ונמשך ע"י דיבור שהוא צריך להיות ע"י קול, וזה נקרא ראשון הב', שהשיגו הדבר שהיה במחשבה שהוא האין. ואחר כך בסוכות השיגו ההסתכלות עצם החכמה.

ד

והנה לעתיד לבוא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), נ' פלאות (זהר ח"א מז.), כי כשהיו ישראל במצרים היה בהן אחיזת הקליפות הוא פרעה, וכשהקב"ה בא בתענוג אין יכולין הקליפות להאחז שם מחמת גודל האור והקליפה הוא חשך, וכשהקב"ה בא בתענוג נקרא עלמא דחירות, ועל כן גאל אותם הקב"ה מחמת שראה שיהא לישראל יראה ממנו וזהו תענוג שלו. וזהו (שמות ב, כה) וירא אלקים את בני ישראל וידע אלהים, פירוש אלהים היא היראה, וגם אלקים הוא התענוג, וכשהיה להיראה עלייה עד התענוג של הקב"ה, וזהו וידע אלהים, שהיראה היה לה התחברות עם התענוג שהיה מכוסה ויפלו הקליפות ממילא מחמת האור.

ה

והנה עכ"פ התחלת האדם הוא האמונה, שהוא היסוד שמעמיד האדם על הרגלים, והוא הראשון הא', ובזכות ראשון הא' יזכו לבנין בית המקדש, פירוש כי השכל נקרא רעיא מהימנא, פירוש שרועה האמונה, ופירוש בנין בית המקדש – שיזכה שישרה עליו החכמה. והנה מה שהשפיל הקב"ה כביכול את עצמו לזה העולם הוא מחמת שמחזיק את עצמו כביכול למה, והוא כשגם אנו מחזיקין עצמינו למה ואין ומחזירין להקב"ה, והוא נקרא ראשון הב', אז זוכה להכרית זרעו של עמלקים, כי עשו זורע המדות שהם לאהבה ויראה וכו' בגשמיות, אבל אנו מחמת שמחזיקין עצמינו למה ואין יוכרתו זרעו של עמלקים, רק שנגביה המדות להקב"ה. ואחר כך יזכו לראשון הג', שהוא שמו של משיח שהוא עצם החכמה. ועיין היטיב: