הלכות נדה לרמב"ן ב׳

א

ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת לזיבתה בין בזה"ז בין בדין תורה כך היא. בודקת עצמה יפה יפה ואם פסק הדם מתחלת לספור מיום המחרת אפילו ראתה בשחרית ואח"כ בדקה עצמה והרי פסקה א"צ בדיקה אחרת כל היום ואין חוששין שמא חזרה וראתה בלילה או בין השמשות אלא למחר מתחלת לספור ז"נ:

ב

ראתה בזמן הזה יום ראשון בשחרית ופסקה בו ביום אינה מונה מיום המחרת עד שתחזור לבדוק ויהיו ידיה בין עינה כל בין השמשות שחזקת כל יום הראשון כולו טמא שהוחזקה מעין פתוח ודמיה חוזרין לה אע"פ שפסקה בשחרית. ויש מקיל בדבר מכיון שבדקה ופסק הדם ולאחר זמן מצאה טהורה ה"ז בחזקת טהורה:

ג

לא בדקה עצמה ביום הפסקה ובדקה עצמה לאחר שנים ושלשה ימים ומצאה טהור הרי היא בחזקת טומאה. לעולם אינה סופרת עד שתבדוק. אם פסקה מונה מיום של מחר ואילך:

ד

כל ז' הימים צריכה בדיקה פעם א' בכל יום. בדקה ביום הראשון או בשני או בג' ושוב לא בדקה בודקת בשעת טבילתה ודיה אפי' ביום ז' בלבד ד"ז בחזקת טהורה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן:

ה

ישבה לה כל ז' ולא בדקה וביום ח' בדקה אע"פ שהפסיקה כבר בטהרה קודם שתספור אין לה אלא יום א' ומשלמת עליו ששה וטובלת:

ו

בדיקה זאת שהנשים בודקות צריכה שתהיה בודקת בצמר גפן נקי או בצמר נקי ורך או בבגדי פשתן ישנים שחוקין. וכולן צריכין שיהיו לבנים כדי שיהיה כל מראה שיוצא ממנה ניכר בהן ובגדים אלו שבודקת בהן נקראים עדים:

ז

כיצד בודקת את עצמה מכנסת את העד לאותו מקום ובודקת בו בכל חורין וסדקים ורואה אם יש בעד שום מראה הראוי לטמא אותה לא הכניסה העד לחורין ולסדקים אין זו בדיקה אלא קינוח ולא עשתה כלום ואין צ"ל שאין חלוקה בדיקה אע"פ שלא מצאה בו כלום:

ח

כבר בארנו ז' ימים נקים צריכין שיהיו רצופין ולא תהיה ראיית דם מפסקת ביניהן אפי' ראתה בסוף יום השביעי סמוך לשקיעת החמה או בין השמשות שהוא ספק סותרת כל המנין וחוזרת למנות עד שיהיו לה ז' רצופים נקיים לגמרי:

ט

הפולטת ש"ז בתוך ימי הספירה סותרת אותו יום ואינה סופרתו נמצאת מונה בכאן בסירוגין לפיכך המשמשת מטתה וראתה ופסקה בו ביום אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה ששה עונות שלמות משעת שימושה חוששין שמא תפלוט שכבת זרע ותסתור מכאן ואילך אין לחוש שכבר הסריח שכבת זרע במעיה ואינה מטמאה:

י

בד"א בזמן שלא הלכה ברגליה אבל הלכה ברגליה אחר תשמיש יראה לי שאין חוששין לה שכל מה שיש לה לפלוט פלטה בהילוכה ויש שהורו שאין פולטת ש"ז סותרת כלום אלא לענין הטהרות כדרך טומאתה כך ספירתה:

יא

האשה סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה ונאמנת לומר טבלתי וטהורה אני. הוחזקה נדה בשכנותיה כגון שלובשת הבגדים המיוחדים לה לימי נדות אינה נאמנת אמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כיצד תבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה לו טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך תחלה טמאה אני אלא מפני אחותך או אמך שמא יראו אותנו נאמנת וכן כל כיוצא בזה:

יב

הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה אבל החרשות והשוטות צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן:

יג

הוקבע לה וסת הרי היא כשאר הנשים. לא הוקבע לה וסת חוששת לו מל' יום לל' יום ובודקת ע"י פקחות שכך עונת ראיה לרוב הנשים כמו שיתבאר:

יד

וחזקת הבנות עד שלא הגיעו לימי הנעורים הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן:

טו

כל האשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד בין בימי הספירה בין בימים שלא ראתה בהן ה"ז משובחת ואף עפ"י שיש לה וסת קבוע שאפשר שיבא לה דם בלא שעת וסתה ישבה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זה בחזקת טהורה חוץ מאחר הוסת הקבוע כמו שיתבאר: