דרישה, חושן משפט קצ״א:א׳

א

בשטר כיצד כו' בקידושין [עב"ח לשון הגמרא] ופי' רש"י רב אשי אמר הך מתני' בנותן מתנה איירי וכולה חדא הוא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ליפות כחו שאם יגבנה ב"ח של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו הדמים המפורשים עכ"ל. וכ"כ הר"ן דרב אשי לאו אתירוצא דרב המנונא סמיך אלא אאוקימתא אחריתא. וכן דעת התוס' וכן פרשב"ם פרק חזקת גמרא ולא לאשה בנכסי בעלה ולפי שיטה זו כאוקימתא דרב אשי (קא"ל) [קיי"ל] וכל היכא דלא כתב לו אלא שדי מכורה לך אפי' מכר שדהו מפני רעתה לא קנה עד שיתן דמים אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מה"מ שהמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר בלא נתינת דמים וכך הם דברי רבינו וכן כתב ר"י בני"א ח"א וכתב המ"מ שלדעתו אוקימתא דרב אשי ה"ק דמפני רעתה בדין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ"ל כוונתו לומר דר"א לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא. וקשה לי למה סתם רבינו דבריו ע"פ שיטתם ולא כתב שלדעת רש"י ור"ש ותוספות ור"ן אפי' במוכר שדהו מפני רעתה לא קנה במכר בשטר לחוד. ועוד דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב בסימן זה או לקמן בסי' רמ"ה הדין היוצא מפירושם דאם כתב לו בשטר שדי מכורה לך שדי נתונה לך דקנהו דאמרינן במתנה נתנה לו ולא כתב לו ל' מכירה אלא כדי לייפות כחו לכן נראה ליישב דרבינו ס"ל דאפי' לפירש"י ותוס' ור"ן (במנה) [דינא] הכי הוא דאף דרב אשי בתרא הוא וקיי"ל כוותיה מ"מ כיון דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דתלמודא קא"ל בהאומנין דאף דעייל ונפיק אזוזי מ"מ אמרינן אם מכרה מפני רעתה ודאי גמר והקנה לו כולה בקצת דמים שקיבל כדי שלא יחזור משמע דס"ל כוותיה כסברת רב המנונא ועד"ז כתב ב"י ליישב דברי הרמב"ם ע"ש ודוק: אלא שצ"ע הא שם בפרק האומנין רב אשי בעצמו קאמר כן והכא רב אשי לא ס"ל חילוק בין מוכר מפני רעתה לפירושם. ע"כ נראה דאף לפי שיטתם רב אשי לא בא לומר דאין חילוק בין מוכר מפני רעתה או לא אלא בא להוסיף בישוב הברייתא וגם תירוץ זה כתב הב"י ולתירוץ הראשון צריכין לדחוק ולומר דרב אשי דהאומנין לא מפני שס"ל שדינא הכי אמר כן שם אלא השיב לרב אחא בריה דרב יוסף שהקשה לו מדרבה וא"ל תתרגם שמעתתך במוכר מפני רעתה אבל ליה לא ס"ל ורבינו ס"ל דמ"מ מדקאמר שם סתמא דתלמודא האי סברא הכי קיי"ל מיהו זה דוחק ודוק: