דרישה, אורח חיים ע׳:ג׳

א

והרמב"ם ז"ל כתב כל מי שפטור כו' כתב ב"י וז"ל אע"פ שאמת הוא שמשמע מדברי הרמב"ם דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא מ"מ לא מסתבר למימר שלא כתב רבינו דבריו כאן אלא ללמוד דבר זה כיון שעדיין לא הזכיר רבינו דין מי שמתו מוטל לפניו כו' אלא העיקר ללמוד שגם הרמב"ם פסק כת"ק והעתיק רבינו לשונו אות באות. א"נ מש"ה הביא דברי הרמב"ם [האי א"נ כו' דומה קצת למ"ש בפרישה] לומר שכשם שבאותו זמן הוא מחלק בין אם דעתו מיושבת כשאר בני אדם לאינה מיושבת ה"נ בזמן הזה אם הוא מבוהל ותמה ואינו יכול לכוין אינו רשאי לקרות ואגב גררא נלמוד מדבריו דגם אמי שמתו מוטל לפניו קאמר שאם רצה לקרות קורא עכ"ל. ודבריו דחוקים מאוד. וע"ק למה כתב רבינו והרמב"ם כתב לשון פלוגתא אמאי פליג. לכן נראה עיקר כמ"ש בפרישה: כתב הרמב"ם פ"ב דק"ש היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה ע"כ. ועל הא דתניא בר"פ היה קורא שמע ישראל כו' זו היא ק"ש של ר"י הנשיא כו' כתב הרא"ש ז"ל מילתא דפשיטא היא שצריך לקרות את כולה ומ"ד אינו גומרה מיירי כשעבר זמן הקריאה קוודם שגמר לימודו. וא"ת כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה דאפילו מי שתורתו אומנתו תנן שמפסיק לק"ש. וי"ל דה"מ אדם הלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים אין להפסיק עכ"ל. וכב"י ז"ל ורבינו לא חשש לכתוב דמפסקינן מת"ת לק"ש לפי שסמך על מ"ש בסי' ק"ו דכל מי שאין תורתו אומנתו מפסיק בין לק"ש בין לתפלה אבל מ"מ היה לו לכתוב שמי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד עכ"ל. ול"נ דסמך אמ"ש לקמן סי' צ' בשם תשובת רא"ש דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד ועוד שילמדו עמי הארץ ממנו ויאמרו אם אין ת"ח קורא שמע או מתפלל כ"ש אני וק"ל: