דרישה, אורח חיים א׳:ב׳

א

וכן הוא אומר לענין הבושה כו'. פי' ב"י כמו שהזהיר ר"י על המורא כך הזהיר ריב"מ על הבושת ומ"ש ע"כ הזהיר שתעיז מצחך ולא תבוש בזה הזהירך שאע"פ שאתה מצווה להעיז נגד המלעיגים מ"מ אין ראוי לשמש במדת ההעזה דהיינו להטיח דברי עזות נגד המלעיגים כי יקנה קנין עז בנפשו אפילו שלא במקום עבודת ה' לכך כתב ולא תבוש כלומר לא אמרתי לך אלא שלא תבוש מהם אעפ"י שילעיגו עליך עכ"ל ב"י וק"ל חדא השתנות הלשון שלעיל כתב רבינו וע"כ הזהיר שתעיז פניך נגד המלעיגים וכתב עליו וכן אמר רבי יוחנן וכו' ומסיים וכן הוא לענין הבושה ועוד מה וכן הוא אומר לענין וכו' ואעפ"י שמלשון ב"י משמע שלא היה בנוסחא שלפניו מלת אומר מ"מ בכל ספרים דידן איתא. וע"ק דא"כ למה האריך לסיים שפעמים אדם מתבייש כו' כיון שהזכירו כבר לעיל. ועוד מה שכתב יישוב לככל הלשון שתעיז מצחך כו' ולא תבוש אינו מתיישב וק"ל. ומ"ש עוד ב"י ז"ל ומכני שאין ראיית ריב"ז ראייה גמורה דאפשר לומר דדוקא לעשות עבירה אדם ירא מפני ב"ו שיענשוהו מיד עליה משא"כ מדת ה' י"ת שהוא ארך אפים ולא כן לעשות מצוה לכך מביא ראייה מדוד שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוה קשה א"כ ה"ל לכתוב ג"כ הך ראייה מדוד מיד אחר שהביא דברי ריב"ז ועל שניהם ה"ל לסיום וכן הוא לענין הבושה ע"כ הזהיר שתעיז כו'. ומ"ש ב"י עוד שהייתי מפרש הפסוק וה"ק אדברה נגד החכמים כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם הייתי בוש מהם ע"כ לא ודעתי למה לא פירשו כפשוטו וכמ"ש בפרישה ומ"ש עוד ז"ל אף כי היה נרדף כו' כלומר פסוק זה אמרו כשהיה בורח בין העו"ג ואז היו מלעיגים עליו ועכ"ז לא היה מתבייש. וא"ת אפילו כשהיה בורח בין העו"ג היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כתב אף שהיה נרדף היו מלעיגים כו' ע"כ. וק"ל דלפי' ה"ל לרבינו להקדים מלת בורח למלת נרדף ומ"ש עוד ז"ל ומ"ש היה מחזיק בתורתו אפשר שטעמו מפני שהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד לכן אמר היה מחזיק בתורתו כלומר כיון שהיה לומד ולא חשש מהמלעיגים ה"ה שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצות עכ"ל ולי נראה שא"צ לזה אלא כמש"ל דלימוד התורה הוא ג"כ עשיית מצוה. ומ"ש עוד ב"י ז"ל כי היא תחילת העבירה בא לומר למה שינה ר"י ב"ת מסדר שאמר דה"מ ע"ה שהוא התחיל במה שסיים דוד. לכן נתן טעם ליהודה ב"ת כי היא תחלת ונו':