בעלי הנפש, שער הפרישה ג׳

א

הנה השלמנו כל הפרישות ומצאנו מכללן תשע פרישות זו למעלה מזו.

ב

הראשונה פרישת הקדושות. כגון אכסנאי ובפני כל חי. ותשמיש היום. ולאור הנר. ובית שיש בו ספר תורה וכתבי הקדש כל אלו אסורין במקומן ויש להן היתר במקום אחד.

ג

מוסיף עליהן שני רעבון שהן אסורים בכל אותה מדינה.

ד

מוסף עליהם הנודר מן התשמיש שהוא אסור בכל מקום עד שיתיר את נדרו. וכן פרישת יום הוסתות לנדה שהוא אסור בכל מקום עד שתעקר את הוסת.

ה

מוסף עליהם תשעה באב ויום הכפורים שאין להם היתר.

ו

מוסף עליהם האבל בתוך שבעת ימי חופתו שהוא אסור להתיחד עמה בלילה אבל אינו חייב בשאר מיני פרישות.

ז

מוסף עליהם הנדה שהוא חייב בכל מיני פרישה בחבוק ונשוק ודברי בטלים ומזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ובאכילת שלחנו ובשגירת הכוס ואפי' כוס של ברכה ובנגיעת אצבע קטנה שלה ואסור להסתכל בעקיבה ובכל מקום הסתר שלה.

ח

מוסף עליהם הנדה בימי חופתה ולא בעל שהוא אסור בכל אלה ואף להתיחד עמה בלילה.

ט

מוסף עליהם אשת ישראל שקנא לה ונסתרה שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה אבל יש לה היתר.

י

מוסף עליהם אשת כהן שנשבית שהיא אסורה בכל אלה ואין לה היתר לעולם.

יא

הרי תשעה פרישות זו למעלה מזו. נמצאו באבל שתים מהן ובנדה שלש כאשר פירשנו:

יב

וראיתי בתשובת שאלות לרבינו האיי זצ"ל שגם שאלו אותו על הכלה שנבעלה בעילת מצוה אם היא צריכה שבעה נקיים וטבילה כשאר נדה או לא והשיב מנהגא דילן שאם בעל וראתה דם אע"פ שראתה דם יגמור ביאתו ופורש. ונוהגת עצמה כל שבעה כנדה ויתבא לה לגיסא כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל וצריכא ז' נקיים כעיקר זבה אלא שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא אלא ספק.

יג

ואיני עומד על בירור דבריו במה שאמר שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא ואלו היתה נדה ודאי כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה. ונראה מדבריו שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל. ודוקא נדה ודאי אבל כלה מותר לישן על אותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' באותו סדין שהדם עליו. ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם.

יד

והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן לא פורש מיד הוא דאם כן נמצא יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה או שפורשת היא מאצלו ולנעוץ צפרניו בקרקע ער שימות האבר אינו צריך שהרי התירוהו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן ואסור לעשות אחר כך שום הרגל כנדה גמורה. ודומה לי כי מפני החומר הזה נהגו של בית ר' שלא יבאו לידי הספק בבעילת מצוה.

טו

הצור ברחמיו יצילנו מחטא ומכל מכשול ועון ויודיענו ארחות חיים שובע שמחות את פניו אמן אמן:

טז

נשלם שער הפרישה שבח והודאה לבורא קצוות ששה.