בני יששכר, אדר א׳:ט׳

א

והנה תראה כל החושים נזכרין אצל חטא אדה"ר כי כולן השתמשו שם בחטאו ותרא האשה וכו' חוש הראיי' ותקח מפריו חוש המישוש ותאכל חוש הטעם וישמעו חוש השמע אבל חוש הריח לא נזכר שם. והנה נרא' מזה אשר חוש הריח לא נפגם כ"כ כאינך החושים כי לא נשתמשו בו אז. ע"כ תמצא עד היום חוש הריח רוחניי הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף:

ב

ובזה יונח לנו מאי דמיבעיא לן בגמ' מנין שמברכין על הריח דכתיב כל הנשמ' תהלל איזהו דבר שהנשמ' נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח ע"כ. והנ' הוא לפלא בעיני דהרי סתמא אמרו חז"ל אסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכ' ואסקו שם זאת בסברא ואסמכו אקראי לי"י הארץ ומלוא' (קוד' ברכ') והארץ נתן לבני אדם (לאחר ברכ') וא"כ למה נצטרך לימוד על ברכת הנאת הרי"ח. ואדרבא דבר שאין מברכין עליו צריכין אנן להתבונן מה נשתנ' כגון הא דהקשו האחרונים למה אין מברכין על שמיעת קול זמר וכיוצא וג"כ הקשו למה אין מברכין על הנאת המשגל אבל הוא לדעתי דידוע ענין הברכ"ה הוא לברר הטוב מן הרע שנתערבו בחטא אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע. והנה כל החושים נזכרו שם והנ' יש בכולן סוד הבירור ואסבר לך הענין באכיל' (וממנו תקיש אל השאר) המאכל המוגשם אשר האדם אוכל הנ' הטוב והמובחר והיפ' נברר ונעש' דם באדם להוסיף לו חייתו והרע נדח' לחוץ. והנ' חוש הריח לא נפגם כ"כ כנ"ל א"כ לפי הדומ' והנראה אין מן הצורך בו לבירור וכן תמצא שאין בו הפרד' ובירור בגוף בעסק הנאתו. וע"כ הוא דבר שהנשמה נהנית בו המקוימת לעד ולא הגוף נפסד. וכיון שכפי הדומ' א"צ הנא' זו לבירור סד"א שא"צ לברך ע"כ צריכין לימוד בפ"ע שנצטרך לברך. והטעם נרא' כי בהדי הוצא וכו' ועוד כיון שהבוש' ההוא הוא דבר מוגשם בעה"ז עולם העשי' צריכין לבירו' וע"כ צריכין לברך ודי בזה. ועכ"פ יצא לנו אשר חוש הריח לא נפגם כ"כ בחטא אדה"ר ע"כ משיח צדקינו שיתגלה ב"ב נאמר בו פעולת חוש הרי"ח והריח"ו ביראת י"י הוא פעולת החוטם שהוא פעולת הנשמ' הקיימ' לעד ותתבונן בזה ג"כ טעם לבשמי' במוצאי שבת. הוא לפי הנ"ל בענין סעודת מוצאי שבת נק' הלויי"ת מלכ"ה שאמרו הראשונים שמזאת הסעודה נהנית העצם לוז שיש לו כח הקיום שלא נהנה מעץ הדעת בע"ש ומעת' תבין הרמז הרוצ' שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שהוא בחי' החוטם אשר בו חוש הריח שהוא פעולת הנשמ' דבר המתקיים ולא פעולת הגוף הבן הדבר הנה קצרתי בכאן ובמ"א אי"ה יבואר בארוכ':