בית יעקב על התורה, נח ל״ז

א

עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. נכפל בכולם וא"ו החיבור להורות ענין התיקון שהגיע להעולם משבועה זו ועלה למדרגה יותר מושלמת משלפנים. שבכאן נשלם יסוד עולם התיקון להיות קיים ועומד לדורות, שכן בכל פעם נתחזק יסוד העולם והגיע אל תיקונו בשלימות יותר משלפנים. וכדאיתא בזוה"ק (במדבר קיז.) ועל כל דין עלמא תתאה לא אשתלים וכו'. וכיון שמכאן מתחיל יסוד עולם התיקון בשלימות, לזאת באו הגבולים בווי"ן, שהם הששה זמנים בשנה, נגד הששת מדות שבעולם ובנפש, והווי"ן מורים התחברות מדה בחברתה, כמאמרם ז"ל (יבמות ט.) וי"ו מוסיף על ענין ראשון, היינו שכל זמן ומדה עומד בגבולו ואינו מתפשט לרשת גבול חבירו, ועי"ז עומדים כל המדות בהתמזגות שוה ומתכללים כולם בנפש האדם יחד. וזהו עיקר יסוד עולם התיקון, שמתחלה היה עולם התהו, שכל מדה היתה מתרחבת בכח מדתה ומתפשטת לאין תכלית מבלי תת מקום למדה ההפכית לה, עד שגרמו חורבן העולמות שנתבטלו וחזרו למקורם^קמגנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת נח דף נט: ד"ה ר' אלעזר כל הענין שם.. אבל כשנבנה עולם התיקון נעשה בהמדות וי"ו מוסיף על ענין ראשון, היינו וי"ו החיבור, עי"ז שנתנו כל אחד מקום לחברתה^קמדעיין לעיל פרשה זו אות ג ובהערה לא שם.. ועד"ז היה ג"כ התכללות הלוחות האחרונות כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסא.) דלוחות הראשונים לפי שבאו הדברות בלא וי"ו לכך נתבטלו ולוחות האחרונים כלא רשים בוי"ו לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד וכו' ולכן נתקיימו. והענין הוא ג"כ עד"ז כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יא.) עשרה עשרה הכף בשקל וגו' עשרה למעשה בראשית עשרה למתן תורה, כי שורש אחד לשניהם, כי מצד תפיסת שכלנו נראה שהמצות שבלוחות הם הפכיים זה לזה, רציחה הוא פסולת ממדת הגבורה ונאוף הוא פסולת ממדת החסד^קמהנתבאר בהרחבה בספר דובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף מז. ותמצית דבריו שם הובאו לעיל בפרשה זו אות יג בהערה פ שם., וכן כולם עד"ז [גניבה מעין רציחה, ומעיד שקר לטובת חבירו מעין נאוף, הראשונים בנפש והאחרונים בממון] ולוחות הראשונות שנתנו כפי הארתם למעלה נתנו בלא ווי"ו, שלמעלה אין סתירה ושום התנגדות מזה לזה, כדאיתא בתנחומא (וארא) עושה שלום במרומיו מיכאל של שלג וגבריאל של אש והם שוכנים זה אצל זה. ולכן אמרו בזוה"ק אמור (צג. בלק קצ) דלעילא וי"ו ליכא, היינו וא"ו המחבר, שלמעלה אין צריכים לעשות שום עבודה ופעולה לחבר ההפכיים, לפי שאין שם היפוך וסתירה, יען אשר עומדים שם בדעה בהירה, רק כשיורדים למטה הם מורים דבר והיפוכו, שאחד מבטל את חבירו, ולכך נשתברו בבואם למטה לתפיסת האדם. ולפי שהש"י רוצה שמצד האדם ג"כ יהיה להם חבור, וכדאיתא בש"ס ברכות (יא:) שצריך להזכיר ולהכליל מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, לזאת ניתן להם לוחות שניות בוי"ו המחבר כפי הארתם למטה לעיני האדם שלא יתפשט עצמו בשום מדה מיוחדת יותר מדאי, כי צריך להשאיר מקום גם למדה ההפכיית אצלו, שצריך להיות כלול מכלם בהתמזגות שוה. וע"ז מורה הוי"ו, לא תרצח ובכל זאת ולא תנאף. אף שהשי"ת רוצה בהויית העולם, מ"מ שם קץ וגבול שלא ירצה להרבות ישובה של עולם יותר מדאי עד שיכנס לגבול נאוף, וכן לא תגנוב ולא תענה^קמועיין לעיל פרשה זו אות יג ובהערה פא שם.:

ב

ועד"ז מורים הווי"ן במאמר זה עוד כל ימי הארץ זרע וקציר. זרע הוא לבוש לתפלה ואמונה בהשי"ת, כדאיתא בש"ס שבת (לא.) אמונת זה סדר זרעים, ופירשו בירושלמי ובמדרש תהילים (מזמור יט) הובא בתוספות שם, לפי שמאמין בחי העולמים וזורע^קמזכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב]: כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו.. וקציר הוא ההיפוך, שבעת הקציר אז יוכל להיות טעות לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, והוי"ו מורה לחבר, שגם בעת הקציר יהיה כלול מעין הזרע לעמוד באמונה ותפלה להשי"ת, וכן בזרע לא יהיה האמונה יותר מכפי כח כליו רק בהתמזגות שוה מעין הקציר. אמנם בדורות שלפני המבול, איתא במדרש ב"ר (פ' לד) שהיו זורעים על ארבעים שנה וקוצרים, שלא נמצא בהם הזרע בהתמזגות שוה לעומת הקציר. וע"כ שכחו באמונה וצורך התפלה והתפשטו עצמם בקציר מבלי זרע ונחרבו, וכאן בתחלת עולם התיקון אומר זרע וקציר בוי"ו. וכן אומר וקור וחום וקיץ וחורף בוי"ו החיבור, לרמז שצריך לצמצם עצמו בימות החום וקיץ להכין מלבוש על ימות הקור והחורף, שבכל גבול שעומד צריך לדאוג שיהא לו קיום גם בגבול שכנגדו, וזהו עיקר עולם התיקון, ויסוד זה עובר דרך עולם שנה נפש ששרשם למעלה הוא אחד. שכמו שיש ששה גבולים בזמן, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, והם כפולים ביום ובלילה, סך כלם י"ב, והם כלולים אחד מחבירו, כן נמצא בעולם ששת המדות שהם כפולים מעילא לתתא ומתתא לעילא כמ"ש האריז"ל בזמר לשבת (שער הכוונות – סעודת שחרית של שבת) תריסר נהמי דאינון את בשמיה כפילא וקלישא, והם כלולים אלו באלו, וכמ"ש האר"י ז"ל (שער הכוונות – ענין השלחן, ליל שבת) בווין תתקטר וזינין דכנישין. וכן בנפש נמצא בכללות עם ישראל י"ב שבטים כנגד הי"ב גבולים שבזמן, וכדאיתא במדרש רבה (נשא פ' יד) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. י"ב מזלות ברקיע י"ב שעות ביום י"ב שעות בלילה, והם ג"כ כלולים אחד מחבירו שכל שבט מקבל מחבירו איזה כח ומעלה^קמחכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת וזאת הברכה ד"ה שמע: כי הי"ב שבטים הם אברי דשכינתא כדאיתא בזוה"ק (בראשית רמא.) וראובן הוא עיני דשכינתא שיש לו ראייה ברורה להש"י, ושמעון הוא אודני דשכינתא ויהודא הוא ליבא דשכינתא ויש לו לב נקי ומבורר. ועיין לקמן פ' וישב אות ט ד"ה וזהו הענין, פ' ויחי אות טו.. וע"ז אומר דהמע"ה (תהילים קי״א:י׳) שכל טוב לכל עושיהם, שנותן מקום ליכנס דעת חבירו לתוך דעתו שזהו נקרא שכל טוב, וזה דאיתא בזוה"ק (בשלח נא:) וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו' דא קוב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב וכלא חד וכו' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין וחייכין ולא אסתמר מניה וכו' ומאן דאיהו חכימא וכו' אמר מלכא ודאי שלים הוא וכו' ובעי לאסתמרא (ועיין לקמן ענין לח):