בית יעקב על התורה, לך לך מ״ב

א

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הנה זה השם שוכן בכלל ישראל, ומעיד בהם שאין שום ישראל חפץ בהתפשטות להתפשט את עצמו בטובה. כי מי שמתפשט עצמו בטובה, אזי אין לו שום הכרה שהטובה באה לו מהשי"ת ושהוא מושל בעולמו אשר ברא. וכן ברא השי"ת עולמות עליונים ונתן בהם כח להשפיע טובה בעולם, והיו יכולים לחשוב שיש להם איזה כח מצד עצמם, וזה השם מעיד עליהם שאין להם שום כח מפני עצמם, אך מה שהשי"ת נותן בהם^רזעיין לעיל פרשה זו אות ז ובהערה מג שם.. כי זה השם שד"י מורה על צמצום כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.). ולזה כשאמר השי"ת לאברהם אבינו אני אל שדי, שהסכים עליו שנמצא בו צמצום לצמצם את עצמו בטובה, אז נמול אברהם מעצמו, שזה מורה על שיש לו צמצום בהשפעה, וכן מצינו בתנחומא (לך) שאברהם לא עשה שום פעולה, אך בשעה שנפל על פניו רמז הקב"ה לאותו מקום ועקצו עקרב ונמצא מהול. ועקרב ג"כ מורה על צמצום בהשפעה, שכן נמצא בו קרירות וצנינות ביותר, כדאיתא בש"ס (ע"ז כח) חמימי לעקרבא. והוא, כי מראשית בריאת עולם עד שבא אברהם אבינו לעולם, היה נראה להברואים שמותר לו לאדם להתפשט את עצמו בהטובה שנשפע לו, ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה^רחכמו שנתבאר בתחלת הפרשה אות א, ב וכו'.. אכן כאשר בא אאע"ה לעולם, אז ראה שכל הכח שבאדם הוא רק מהשי"ת, והוא מנהיג בעולם כרצונו, ומבלעדו לא יעשה שום דבר בעולם^רטמבואר בבית יעקב שמות פרשת וארא אות ד ד"ה והאבות: והאבות היו מצמצמים בכל הנאות עולם הזה לכבודו ית'. ועל אלו הצמצומים רומז השם שד"י, שלא יתפשט האדם את עצמו יותר מדאי בזה העולם הספק. ששם שד"י מורה על גבולים וגדרים שכל אחד יצמצם מדתו ולא יתפשט יותר מן הראוי וכו'. עיי"ש כל העניין. ועיין עוד שם אות ג, יא., ולזה אמר שהדרך הישר לפני איש הוא להחזיר הטובה להשי"ת, ולהכיר שכל הטובה בא לו מהשי"ת, וכדאיתא בתנחומא (בהר) אני הוא שהקניתי את העולם לאברהם אבינו חזר והקנה אותה לי^רילקמן פרשה זו אות נ ובהערה רמו שם.. וכשאמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים, אז הבין שכל הבריאה היה על דעת זה, וזה נקרא רצון הפשוט. ולהבין הענין, למה לא מל אברהם אבינו את עצמו קודם שנאמר לו מהשי"ת, מאחר שקיים כל התורה כולה, כדאיתא בש"ס (יומא כח.). אכן היה ירא לנפשו לשנות אברי הגוף, שנראה מזה כאומר שיש חסרון בשורש הבריאה וצריכה תיקון, והוה כאומר לאומן כמה מכוער כלי זה שעשית (תענית כ:). ואבותינו הקדושים עמדו בתמידות נוכח השי"ת פנים בפנים, לכן לא מל עצמו עד שהיה לו מאמר השי"ת מפורש, שרמז לו השי"ת שהניח זה המקום לאדם להתגדר בו ולתקן את עצמו. וכדאיתא ע"ז בתנחומא (תזריע) שמעשה בני אדם נאים ממעשה הקב"ה. והוא שהשי"ת ברא את האדם שהרשות נתונה בידו ויכול להתפשט כרצון לבו, והאדם מצדו יצמצם את עצמו ועי"ז יוכל לקבל השפעת השי"ת מבורר, וההולדה אשר יוליד תהיה בנין עדי עד ויצמח מהם כבוד שמים^ריאעיין במי השלוח ח"ב פרשת לך ד"ה ויאמר אלהים: קיים אברהם אבינו כל המצות קודם שנצטוה עליהם, אבל מצות מילה הוא שהאדם יתקן בריאת השי"ת שנברא בחסרון, לכן קודם שנצטוה לא היה יכול מצדו לשנות ולתקן בריאת השי"ת כי היה דומה חלילה כאומר כמה מכוער כלי זה שעשית וכו'. ועיין עוד בספר הזמנים – הגדה של פסח בפסקא ואעבור עליך ד"ה ודפסחא דינא: כמו כן במילה, הניח השי"ת מקום להתגדר בו, שבזה המקום יש שכחה גדולה, והאדם אומר לפני השי"ת דעה בהנהגתו. וזהו עיקר כח הדיבור. וזהו אתגלי מלה שיוכל האדם לומר להשי"ת כמה מכוער כלי זה שעשית ואני צריך לתקנו. שלכן היה אברהם אבינו ירא לימול עצמו עד שנצטווה, דהאיך יתקן עצמו מה שברא השי"ת, שבטח ברא אותו בשלימות וכו'. וכן מבואר בסוד ישרים פורים אות יג ד"ה ששון: כי מילה נדמה להאדם שהוא מתקן את החסרון שברא השי"ת בהאדם. אמנם, וכי ברא השי"ת ח"ו חסרון, אלא שבאמת הוא קדושת ברית מילה בקביעות גמור גבי כל נפש מישראל אף אם לא מל את עצמו וכו'. אלא שאין יתכן כלל להאדם שיכיר קדושת הברית מילה הנמצא בו בקביעות, כי אם ע"י שמל עצמו מקודם וכו' ואחר שנימול, נתגלה למפרע שיש בו קדושת ברית מילה בקביעות.. וזה הוא הענין שבכל השמונה עשרה ברכות לא נרמז ברכה על בנים, לבר מברכת על הצדיקים שם נרמז תפלה על בנים ותן שכר טוב, שרומז על בנים, כענין דכתיב (תהילים קכ״ז:ג׳) נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, וסיום הברכה הוא בא"ה משען ומבטח לצדיקים, ובנים נקראו משענת, כדאיתא בש"ס (כתובות סד.) בעינא חוטרא לידא וכו'. וזו ההבטחה הוא לצדיקים, כי צדיק רומז על צמצום שמצמצם עצמו בטובה: