בית יעקב על התורה, ויחי נ״א

א

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי. ומתרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי. זה שאמר הכתוב (תהילים מ״ד:ו׳) בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו. בך, היינו הקווי והתשוקה, ומה שאדם כופף קומתו ודעתו לרצון השי"ת, ובכל דבר שעושה יבוש מהש"י שדומה לו שעדיין לא יצא ידי חובתו, ובזה הכח יעזור לו השי"ת וינגח כל צריו אשר היו מנגדים לו מרצון השי"ת, זהו בך צרינו ננגח. ובשמך, היינו כל הפעולות של מצות ומע"ט שהאדם עושה, בזה נבוס קמינו. כי ענין בושה שהאדם בוש מעצמו, זה נמשך ממה שנשאר עדיין רשימה בלב ישראל מהמאמר אנכי ה' וגו', אף כשנאמר להם אח"כ שובו לכם לאהליכם ונסתם מהם האור הבהיר, אבל מ"מ נשאר אצלם בקביעות בהסתר לבם בושה לעבור על דברי השי"ת. וכדאיתא במדרש ובגמ' (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה. וכן נמצא בושה בכל נפשות ישראל, אף שמקיימים כל ד"ת, מ"מ נמצא בהישראל בושה בלבו נגד השי"ת, ויודע בנפשו שאינו יוצא ידי חובתו. כי כנגד המאמר אנכי שהיה בשעת מתן תורה כל עבודות מה נחשבו נגד זה האור שהיה אז, לכן נדמה לכל נפש שאינו יוצא ידי חובה נגד השי"ת בכל השתדלותו^קעכמבואר בתפארת יוסף מסכת חגיגה (ח:) ד"ה אמר עולא: כענין שמצינו בשעת מתן תורה, בעת שאמר השי"ת המאמר אנכי וגו', אז היה התגלות אור עליון עד שלא היה מקום לשום מאמר, כי הכירו מפורש אור אחדותו ית' כמבואר במקומו. וכן כשנאמר המאמר לא תרצח, לא היה במציאות עוד גבי שום נפש ישראל שמץ מכעס. וכן כשנאמר המאמר לא תנאף, לא היה עוד שום תאוה גבי ישראל. אכן לא היה שייך שישאר התגלות אור כזה בתמידיות, מאחר שכל חפצו ית' היה שיהיה גבי ישראל מקום לעבודה, ומפאת זה העלים השי"ת התגלות אור עצום הזה, ואמר להם לישראל שובו לכם לאהליכם וגו', ונשאר אצלם מהתגלות העצום הזה, כמו שכתיב אחר מתן תורה (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואיתא בש"ס (נדרים כ:) זו הבושה.. ובזה שהוא מקוה ומצפה ומתפלל להשי"ת שישתווה לרצונו ית', זה הוא יותר מקובל ומרוצה מכל העבודות, כמאמרם ז"ל (ברכות ז:) גדולה שמושה יותר מלמודה^קעאכמו שהתבאר במי השלוח ח"א מסכת ברכות (ז:) ד"ה ואמר: ואמר ר' יוחנן משום רשב"י גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה וכו. היינו התפלה שאדם מתפלל אצל כל מעשה המצוה שיצליח, זאת היא גדול מהמעשה וכו', ועי"ז השימוש גדול מהלמוד, כי הלמוד הוא בגבול והתשוקה והתפלה הוא להש"י שהוא בלתי גבול. ומבואר ברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן אות נב ד"ה ובקריעת י"ס וזה לשונו: גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה, ושמעתי, דהלימוד הרי יש לו גבול עד כמה הוא משיג, אבל השימוש, הוא החשק והאהבה שיש למשמש, שמחמתו הוא משמש ומשתדל להקים דגל התורה, זה אין לו גבול. כי הוא אינו משיג עצמות ד"ת המתגלה לחכמים, רק חומד וכוסף לד"ת, היינו לשורש התורה כולה.. וזאת נקרא בקשתי, כי קשת יש לו כח לזרוק אף מרחוק יותר מפעולת ידיו. וזהו בך צרינו ננגח, כי נגיחה רומז מה שיצא כח מהמוח ומהראש, וכדאיתא בגמ' (ב"ק ב:) אין נגיחה אלא בקרן, וכדכתיב (דברים ל״ג:י״ז) וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו וגו'. ושרש הקרן הוא במוח והוא חלול, ויש בו ג"כ כח יותר מפעולת הראש, כי זה הוא מפנימיות המוח. וזה שנאמר בך צרינו ננגח, בך היינו מה שהש"י שורה בפנימיות בלא לבוש, מזה יוצא בליטה מפורשת למרחוק. וחרב רומז על מצות ומעשים טובים, מה שהאדם עושה בחכמה ומצות ומע"ט נקראו שם ה', וזהו בשמך היינו מצות ומע"ט, נבוס קמינו. ואף שאין המקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ, אשר יעקב אבינו היה נלחם כנגד אויביו בחרבו ובקשתו, כי בפעולותיו הגשמיים היו ג"כ חיים אמתיים: