בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר ויקרא, שמיני

א

ויהי ביום השמיני. איתא במדרש. אותו היום היה שמחה לפניו במרום ביום בריאת שמים וארץ בשמים וארץ כתיב ויהי ערב ויהי בוקר וכאן כתיב ויהי ביום השמיני. ובירך אותם משה יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ר' מאיר אומר יוסף י"י עליכם ככם אלף פעמים. והם אמרו ויהי נועם י"י אלקינו וכו'. ועליהם נאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וכו' עכ"ל המדרש:

ב

ונוכל לומר. כי באמת היו שמונה ימי המלואים ונקראים שבעת ימי המלואים כי הם מתייחדים ליום השמיני כי שבעת ימי המלואים הם נגד שבעת ימי בראשית וכולם מיוחדים להשמיני כידוע מה נקרא מלך השמיני. ולזה כתיב במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בוקר. כי תכלית הבריאה היה על שני אופנים היינו שברא הקב"ה עולמו בשם אלקי"ם היינו הטב"ע שמנהג עולמו בדרך הטב"ע. היינו קור וחום. וכל דברים הטבעים וזה ג"כ רק עפ"י ציווי הקב"ה. ועוד בריאה אחת עולם השגחה שהוא למעלה מהטבע היינו כפי שהקב"ה מתנהג עם ישראל משדד את המערכות ועושה להם נסים ונפלאות בכל עת למעלה מהמזל כי אין מזל לישראל. וכבר אמרנו שלזה אי' באברהם שהגביהו הקב"ה למעלה מהשמים היינו למעלה מהטבע כי נברא במזל שלא יוליד ח"ו והגביהו למעלה מן המזל ובישר לו כה יהיה זרעך. היינו שלא יוכלו להם שום אומה ולשון כי הם למעלה מן הטבע היינו על תנאי זה היה תחילת הבריאה שישראל אינם מתנהגים במדת הטבע רק בהשגחה מהבורא ב"ה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע:

ג

וזהו הפי' שכתוב בים לאיתנו וארז"ל לתנאו הראשון. אין הפירוש שהתנה עם הים בעת בריאותו שיקרע להם לישראל רק הפירוש לתנאו הראשון שעל תנאי זה היה בריאת כל העולם כולו שישראל יהיו למעלה מהטבע רק בהשגחה פרטית מהבורא ב"ה והים לא ידע מזה עד שא"ל הש"י שהטבע אינו רק לכל העולם אבל ישראל הם למעלה מהטבע. כי באמת כל העולם ועולמי עולמות הם ביד ישראל ובידם להנהיג אותם ע"י תו"מ שלהם כרצונם. ולזה בבריאת שמים וארץ כתיב ויהי ערב ויהי בוקר היינו עולם הטבע שנקרא ערב ועולם השגחה לישראל נקרא בוקר. אבל אח"כ כשקבלו ישראל את התורה והוקם להם את המשכן ואחר שבעת ימי המלואים שנתייחדו ליום השמיני אז נתמלא כל הבית כולו אורה. ואז נתקיים והיה לעת ערב יהיה אור. והיה לך י"י לאור עולם ונתבטלו הטבעיות לגמרי מישראל לכך לא היה בחינת ערב לגמרי כלל וזהו ויהי ביום השמיני והיה שמחה במרום. היינו שנתרומם אז קרן ישראל עד יום השמיני שהוא למעלה מהזמן. ואיזו ברכה בירך אותם משה יה"ר שיעלה הרצון ואז ממילא תשרה שכינה במעשה ידיכם. ר"מ אומר יוסף י"י עליכם ככם אלף פעמים. וזהו דאיתא בגמרא אמר להם משה זו משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם. היינו ע"י הכנה שלי שקשרתי אתכם אל"ף פעמים כי אל"ף אותיות אל"ף ואאלפף חכמה א"ב אלף בינה כי המספר אלף ואלפי אלפים הכל נכלל באל"ף. וזהו אל"ף זעירא דויקרא אזי תוכלו לקבל כאשר דיבר לכם. וזה היה ע"י משה כי הוא נקרא ראשית. וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. וקישר אותם להאל"ף ע"י התורה שנקראת ראשית. ואז יוכלו לקבל כאשר דיבר לכם. והם אמרו ויהי נועם וגו' ומעשה ידינו כוננה עלינו. שלא יהיו מעשה ידינו מצות אנשים מלומדה רק שיטעמו חיות וטעם ויהיה כוננה עלינו שיהיה מתוקן מצדינו ויהיה עושה פרי למעלה לתקן מה שצריך. וזהו ומעשה ידינו כוננהו שיתקן הקב"ה למעלה כל התיקונים שצריך לתקן על ידי המצות:

ד

איתא במדרש. ויהי ביום השמיני. זש"ה חכמות בנתה ביתה זה בצלאל. חצבה עמודיה שבעה. זה שבעת ימי המלואים וכו' עד ויהי ביום השמיני זה משה. עכ"ל:

ה

הנה לכאורה קשה. מתחילה כתיב חכמות ל' רבים. ומסיים בנתה ביתה ל' יחיד. רק באמת כתיב בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו. ואיתא בזוה"ק ע"ז. החכמה יבנה בית לא כתיב כאן אלא בחכמה יבנה בית. בפשוט יכול להיות כי איש שהוא חכם כשהוא חכם בפ"ע ואינו יוצא חכמתו לפועל נקרא רק חכם. ועיקר החכמה הוא שיהיה מזה איזה התפשטות כידוע שבכל דבר בא קודם להמוח ואח"כ נתפשט ובא להדיבור ואח"כ להעשיה והדיבור הוא הממוצע. עכ"פ כשבא מחשבתו להתפשטות אזי נקרא נבון שמבין דבר מתוך בר ויתפשט מזה לפועל וזה נקרא תבונה וזה בלא זה אינו נחשב. ועכ"ז הגם שנתפשט מחשבתו צריך להיות לו דעת האיך להוציא מחשבתו לפועל ושיהיו נקשרים יחד וזה נקרא דעת ואם אין דעת אין כלום. נמצא שכל השלשה בחינות הנ"ל תלוים זה בזה ואחת הם. ולזה נקרא בל' רבים חכמות עכ"ז חד הם. לכן כתיב כאן חכמות בלשון רבים. עכ"ז בנתה ביתה בל' יחיד כי חד הוא. ואילו השלשה בחי' היו ג"כ אצל בצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת. כפי שהיתה במעשה בראשית. ויודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ היינו אחר שהיה לו בו התחברות כל השלשה בחינות הנ"ל היה יכול להמשיך לכל המדות הנקראים שבעת ימי הבנין שהם נקראים שמים וארץ וזהו ובדעת חדרים ימלאו. היינו ע"י הדעת נתמלאים כל המדות וכל המדות ממולאים מהחכמה. ולזה היה בתוך המשכן זהב וכסף וכו' עד ובחרושת אבן למלאות כידוע המדה הנקראת אבן מלא אותה ג"כ מהחכמה הקדומה ולזה נקראים שבעת ימי המלואים שנתמלאו מהשלש ראשונות כי צריך תמיד להשלים כל השבע מדות וליחדם ביחוד למדה השמינית מה שהוא למעלה מן העולם. וכפי שהיה אצל שירת הים אז ישיר שצריך לייחד השבעה להאל"ף. וכמו כן אצל המנורה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וכמו כן התנהגות כל העולם שבעה ימי השבוע. שבעה שנים נקראים שמיטה. יובל שבע שנים שבע פעמים. העולם שבעת אלפים והעיקר שיתייחד כל העולם למעלה לחכמה הקדומה שזה נקרא נר השמיני ונקראים ג"כ ימי קדם שקדמו לעולם. ולזה אומר המדרש חכמות בנתה ביתה זה בצלאל כמו שדברנו. חצבה עמודיה שבעה. אלו שבעת ימי המלואים. היינו שנתמלאו מחכמה קדומה:

ו

ואח"כ מסיים המדרש. ויהי ביום השמיני. זה משה כידוע שמשה הוא הדעת של כל ישראל ולזה לא הוקם המשכן רק ע"י משה והכל הוא על ידו בכדי לקשר כל המדות וכל העולמות למקורן הראשון. וזהו כוונת הספירה ג"כ. אמרות י"י אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים היינו כשבא להתגלות לתוך המדה הנקראת ארץ מחוייב להיות מזוקק שבעתים שבעה פעמים שבעה עד שיזדכך ויטהר ע"י הספירה עד שיוקשר למעלה ליום אחד כדכתיב והיה יום אחד הוא יוודע לי"י ובאים לעולם החירות ויוכלו לקבל התורה:

ז

עוד נוכל לומר. ויהי ביום השמיני. שמיני הוא על שבעה והשבעה אלו שבעת ימי הבנין וע"י יום השמיני נתקן הכל וזהו ויהי וגו' ועי"ז קרא משה לאהרן כו'. כמאמר הצדיק המפורסם מאפטע על פסוק וישב אהרן אל פתח אוהל מועד והמגפה נעצרה אמר אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא ומשה הוא שושבינא דמלכא וכאשר בא אהרן אל משה ונעשה יחוד ובטלו כל הדינין ואז והמגפה ל' מגופה וסתימה נעצרה:

ח

עוד אמר על מה דאיתא במדרש. ויהי ביום השמיני עורי צפון. זו עולה הנשחטת בצפון. ובואי תימן. אלו שלמים הנשחטים בדרום וכו' האריך בזה. כי צפון אתער רחימותא וכל התעוררות הוא בא מצד הצפון. והעיקר שצריך כ"א לראות מה שהשמאל הוא היצה"ר מעוררו. ולהכניס אותו לימין באותו החמימות ובאותו התעוררות. וזהו עורי צפון ובואי תימן. כי תימן הוא ל' ימין. להכניס אותו לימין. וזהו כוונת המדרש ובואי תימן אלו שלמים הנשחטים בדרום בחינת שלום ובחי' שלמות. והבן:

ט

איתא במדרש. ויהי ביום השמיני אותו היום הי' שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ. התם כתיב ויהי ערב ויהי בוקר. והכא כתיב ויהי ביום השמיני. וכשנגמר המשכן עמד משה וברכן ומה ברכה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ר' יוסי אומר כך ברכן יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים. והם אמרו ויהי נועם י"י אלקינו עלינו וכו'. עכ"ל המדרש:

י

ונוכל לומר. כי העולם לא נברא אלא לעמוד שבעת אלפים היינו שבעה ימים. ויום השמיני הוא גבוה למעלה יותר מן העולם ושם אין שום צער ודין כלל רק שמחה כידוע וזהו פי' המדרש היתה שמחה במרום. מרמז על יום השמיני שאינו בזה העולם רק לפניו במרום. וזהו ג"כ פירוש הפסוק ויה"י ביום השמיני כי זה ידוע כי ויהי הוא ל' צער. וביום השמיני אפילו ויה"י שהוא ל' צער הוא ג"כ שמחה כי שם הדינים בהמתקה בשרשן וזהו כשנגמר המשכן ועמדו ישראל במעלה העליונה ברכן בזאת הברכה יהי רצון וכו' היינו כל הקומה בשלימות כי יהי רצו"ן הוא למעלה מאוד כידוע. ואח"כ שתשרה שכינה. ואח"כ במעשה ידיכם. והבן היטיב. ר' יוסי אומר כך ברכן יוסף וכו'. דאיתא בגמרא כשאמר להם משה ברכה זו. אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתינו אמר להם זו משלי וכו'. ולכאורה קשה הלא קושייתם במקומה עומדת וכי מפני שהברכה היא משלו צריך להיות דווקא בקצבה וכי מה הי' איכפת לו לברכם בברכה שאין לה קצבה כקושייתם. אך נוכל לומר כי הכי פירושו זהו משלי. היינו הברכה הזאת שייך לבחי' שלי. כי זה ידוע שמשה נקרא ראשית כדכתיב וירא ראשי"ת לו. ולכך שייך לו הברכה של אלף פעמים כי אלף רומז לאל"ף. ואל"ף הוא ג"כ ראשית וזהו יוסף י"י עליכם ככם אל"ף פעמים. כי יש שני אלפי"ן וזהו והם אמרו ויהי נועם י"י אלקינו. היינו מהנועם שעלינו ולמעלה ממנו יהא עלינו והמ"י:

יא

עוד אמר ע"ז המדרש והאריך בזה עפ"י מאמר חז"ל בתורתו של ר"מ היה כתוב כתנות או"ר באל"ף: (חסר)

יב

איתא במדרש ע"פ ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני י"י אמר משה לישראל תדעו שנתכפרו עונותיכם שעבירות שאנו מתיראים מהם הם נזבחים לפניו שנאמר לזבוח לפני י"י. אמרו לו וכי יש מדינה שמקלסים למלך ואינם רואים אותו. אמר להם על מנת כן שנאמר כי היום י"י נראה אליכם: עכ"ל

יג

ונוכל לומר עפ"י דאיתא בזוה"ק. מפני מה כתיב תמיד קרבן לי"י או זבח לי"י ולא כתיב קרבן לאלקים. מפני שזה ידוע שהשם הוי"ה ב"ה וב"ש רומז על מדה"ר. והשם אלקי' רומז על מדה"ד ולכן כשאנו מקריבין קרבן צריכי' לקרב לי"י. היינו לשם הוי"ה ב"ה וב"ש שהוא כולו רחמים. והא דכתיב זבחי אלקי"ם וגו'. הכי פירושו שצריך האדם להיות לב נשבר ואז נזבחין הדינין ואתכפיין כל הדינין ואתטמרן ואז נתגלה השם הויה ב"ה בגוונין נהירין במדה"ר ואז יכולים להקריב קרבן לי"י היינו לשם הויה ב"ה וב"ש. והמדרש מפרש ג"כ ע"ז האופן. כי זה ידוע כי שו"ר רומז על מדה"ד כדכתיב ופני שור מהשמאל. ואי"ל הוא ג"כ תוקפא דדינא קשיא מל' ואת אילי הארץ לקח. ופירוש הפסוק לפי המדרש כך הוא. ושו"ר ואי"ל היינו הדינים. לשלמים לזבוח. היינו כשנזבחים הדינים אז נעשה שלום ולא מתערין הדינין כלל ואז נתגלה השם הויה ב"ה וב"ש. וזהו לפני י"י. וזהו שפי' המדרש ע"ז הפסוק. אמר משה לישראל תדעו שנתכפרו עונותיכם. היינו הדינין כי העבירות שאתם מתייראין מהם הם נזבחים. היינו הדינין אתכפיין מפני המעש"ט שבכם. וראיה לזה שנאמר לזבוח לפני י"י. היינו כמו שאמרנו מקודם אימתי נתגלה השם הוי"ה בעת שהדינין נזבחים ע"י מעש"ט שבישראל ואז הם ראוים לרחם עליהם אזי נתגלה מדה"ר. א"ל א"כ וכי יש מדינה וכו' א"ל על מנת כן שנאמר כי היום י"י נראה אליכם היינו דווקא מפני שנזבחים הדינים כנ"ל. ולכן באברהם אחר שמל עצמו כתיב וירא אליו י"י כי מאחר שמל עצמו והעביר הזוהמא מעליו אז נראה שם הויה ב"ה וב"ש אליו. ונזכה ג"כ להתראות מדת רחמיו אלינו. אכי"ר:

יד

זה הדבר אשר צוה י"י תעשו וירא אליכם כבוד י"י. ונוכל לומר דבר הוא ל' דיבור ול' הנהגה. ואז אם תעש ותתקנו את דבר י"י ואז וירא אליכם. כמו וירא עליכם. עוד אם תעשו ותתקנו ז"ה והדב"ר אז וירא אליכם:

טו

עוד אמר על המדרש בפסוק זה הדבר. והאריך בדבריו האיך האדם דומה בעשיותיו לקרבן כי ע"י הקרבן היו מתייחדים ומתעלים כל הבחינות דומם צומח חי מדבר. וכן האדם בתפלתו ומחשבתו. ובאדם מתקן ע"י עשיה דיבור ומחשבה. ובקרבן היה ג"כ. עשיית הקרבן. והדיבור בחטאות ואשמות הוידוי ובשלמים השיר על הקרבן. ומחשבה בוודאי פוסלת בקרבן כידוע. לכך מדמה אותם המדרש. ואם בקרבן המחשבה פוסלת כ"ש באדם. ואמר את הפסוק למען אשר יביאו ב"י את זבחיהם אשר הם זובחי' על פני השדה. כלומר העשיו' אשר הם על פני השדה בתערובות חוץ רח"ל. והביאום לה':

טז

איתא במדרש. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. זש"ה האל תמים דרכו. וכי מה אכפת לו להקב"ה להאוכל מזה או מזה רק לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. אמרת י"י צרופה:

יז

ונוכל לומר. כבר דברנו מזה הרבה פעמים וזאת החיה כי העיקר הוא להמציא החיות מכל דבר ולהעלותם לשרשם וכשאדם אוכל איזה מאכל יראה העיקר להוציא החיות ממנו והרוחניות שיש בתוכה להעלותה. כידוע שכל דבר יש בתוכו חיותו יתברך. וכל דבר שהתיר הקב"ה לאכול לישראל הוא מחמת שנמצא בתוכו חיותו וצריך להעלות כל הניצוצות הקדושות שיש בתוכו ויתעלה הכל ע"י הצדיקים ויתבררו ויתצרפו עד שיתעלה הכל לשרשו. וזהו זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמ"ה. כי כתיב אדם ובהמה תושיע י"י. ואומרים בשם מחותני הצדיק הקדוש הרב ר' ישראל זצוק"ל מרוזין. בהמ"ה אותיות בה מה. כי נמצא בתוכה בחינת מ"ה ג"כ וצריך להוציא כל החיות הנמצא בהם ולהעלותם. וזהו האל תמים דרכו. וזהו ידוע א"ל הוא מדת החסד. היינו שהקב"ה השפיע חסדו לזה העולם. כי אמרתי עולם חסד יבנה היינו כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל הוא חסדו הגדול בכדי שיתבררו אח"כ ויתעלו ע"י אכילת ישראל כשמייחדים הכל להקב"ה. וזהו אמרת י"י צרופה. אמרת מל' סוף היינו אפילו כל דבר שהוא לסוף ונמוך מאוד צריך להתצרף ולהתברר ברורים אחר ברורים עד שיתברר ויתצרף ויתעלה כל העולם למקורו הראשון. ואז יהיה ביאת משיחנו בבי"א וזהו לצרף את הבריות. שכל הבריות שיש בעולם כולם יתצרפו:

יח

ויכול להיות שזהו פי' נותן לחם לרעבים. היינו שנתן הקב"ה לישראל לאכל לחם וכל דבר שהתיר להם לאכול כי כל סעודה נקראת ע"ש הלחם והתיר להם מטעם י"י מתיר אסורים. היינו כדי לברר הנה"ק שאסור בתוך כל דבר ויתצרף כל דבר ויעלה לשרשו:

יט

עוד איתא במדרש. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. האל תמים דרכו אמרת י"י צרופה. וכי מה איכפת לו להקב"ה אם שוחטה או נוחרה. או אוכל בהמות טמאות. רק רצה הקב"ה לצרף את הבריות: עכ"ל המדרש

כ

ונוכל לומר פשוט. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה שלא תאכלו רק בהמה שיש בה חיות הבורא ב"ה. הגם שאין שום בריה יכול להיות אם אין בה חיות הבורא ב"ה. עכ"ז מלכותו בכל משלה. אבל העיקר הם נלקחים שלא ממקום קדושה. ולזה אסור לאוכלם. ובאמת הפי' זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. היינו שצריך לתקן שע"י אכילתו יעלה החיות של כל מיני בהמות וחיות טהורות ולהעלות כל הנ"ק הנמצא בזה למעלה ראש לדבק לשורשם. אשר לזה התיר לנו השי"ת לאכול עשרה מיני בהמות וחיות טהורות בכדי להעלותם ולקבל מהם החיות הקדושה לדבק לשורשם. לזה אומר הכתוב האל תמיד דרכו. היינו חסד הבורא ב"ה הנקרא בחי' א"ל. תמים דרכו. נתן אותם בתמימות לזה העולם בכל הברואים בכדי אמרת י"י צרופה. שיצרף ויתלבנו העולמות כולם. ויכול להיות אמר"ת הוא לשון סוף מל' אימרא. כי סוף כל התכלית רצונו יתברך הכל בכדי לצרף כל העולמות כידוע כי כל דבר מחוייבים אנחנו ב"י לצרף וללבן ע"י מעשינו הטובים ולברר הכל כי הכל הוא בירורים הן תורה הן תפלה או מצות או אכילה ושתיה מחוייבים אנחנו לראות להעלות במחשבה טהורה בכדי לברר הכל ויתעלה הכל לרצונו הפשוט. וזהו אמרת ה' צרופה סוף כל דבר מחוייבים אנחנו לברר ולצרף כל נה"ק הנמצאים בעולם וכשישלמו כל הבירורין בוודאי יבא משיחנו בב"י. ויהיה אי"ה שלימות הגמור אמן:

כא

עוד איתא במדרש. זאת החיה אשר תאכלו. זש"ה האל תמים דרכו אמרת י"י צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. עשר בהמות מנה כאן וכו'. עד וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. אלא לא נתן הקב"ה את המצות אלא לצרף בהם את הבריות. הה"ד אמרת ה' צרופה: ע"כ

כב

אמר זאת החיה אשר תאכלו. החיות מזה תאכלו. הבעלי מחקר חתרו לתת סיבה לחיבור הנפש עם הגוף ע"י אכילה ולא עלתה בידם. וחכמי האמת אומרים שבכל נברא יש חיות השי"ת המחיה את הדבר ומקיימו. והאדם האוכלו. הגוף הגשמי נהנה מגשמיות המאכל והנפש נהנה מרוחניות המאכל. ועי"ז יש עליה לכל דבר. שכאשר האוכל יאכל בכוונה הוגנת. או שיהיה לו כח לעבוד את השי"ת. אז יש להמאכל עליה. וזהו זאת החי"ה אשר תאכלו. תראו לאכול את החיות של כל דבר והיינו כנ"ל. ולכוונה זו חושב עשר מיני בהמות לרמז להעשר כידוע שיתוקנו בכל הבחי'. וזהו הא"ל תמים דרכו כי זה השם רומז למדת החסד שכולל כל הנהגות העולמות. תמים דרכו והנהגתו הוא שיבא כל דבר לשלימות. אמרת י"י צרופה לצרף הכל ולזקק הכל שיבא כל דבר לתיקונו. מגן הוא לכל החוסים בו:

כג

עוד אמר זאת החיה אשר תאכלו. דיבר במדרש של זה הפסוק ואמר כשאתם אוכלים תאכלו החיות של הדבר. וכן בכל עשיה גופנית ישגיח תמיד על החיות שבו. מכל הבהמה בכל מיני בהמה יש בהם חיות של הקב"ה. עשר מיני בהמות יש. כי כל עשר הוא קדושה כידוע והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני י"י. והתקדשתם כשתרצו להתקדש. והייתם קדושים. תהיו קדושים כי קדוש אני י"י ומצדי יוכל לחול עליכם הקדושה ובלבד שתקדשו עצמיכם ותכינו עצמיכם לכך: