בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר ויקרא, לפסח

א

כתיב מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו וכו'. איתא במדרש. אמר משה להקב"ה ומה לנו לעשות א"ל הקב"ה עליך ליתן שיר ושבח למי שהמלוכה שלו. ע"כ:

ב

ונוכל לומר עפ"י פשוט. כי זהו דרך העולם כשאדם נצרך לאיזו בקשה מהקב"ה. היינו רפואה או שיצליח לו הקב"ה בעסקיו אזי אומר תהלים ובשעת אמירת תהלים הוא מחשב הבקשה הנצרך לו שיעזור לו הקב"ה. אבל דהמע"ה אמר מהולל אקרא י"י. היינו כשהיה צריך לבקש מהקב"ה שיעזור לו מהשונאים שלו לא חישב זאת כלום רק אמר שירים ושבחים ומהלל ומקלס להקב"ה בגודל דביקות וממילא ומאויבי אושע. כך אמר הקב"ה למשה אתה לא תחשוב כלל שום דבר רק תאמר שיר ושבחה ולראות לדבק ולייחד את ישראל לאביהם שבשמים וכשידבקו עמך אלי אזי ממילא אקרע להם את הים:

ג

כתיב אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה. איתא במדרש. תשורי מראש אמנה. בזכות אברהם שהיה ראש המאמינים אמרו שירה על הים. מראש שניר וחרמון זה יצחק ויעקב. עכ"ל המדרש:

ד

הנה א"תי מ"לבנון ת"בואי. ר"ת אמ"ת כסדרן גם ת"שורי מ"ראש א"מנה ג"כ ר"ת אמ"ת למפרע. כי חותמו של הקב"ה אמת. א"לף בראש האותיות מ"ם באמצע. תי"ו לבסוף. כי הקב"ה משפיע החיות שלו לזה העולם מרום רום המעלות עד סוף כל העולמות ועיקר בריאת עולמו היה כדי שישראל יקיימו רצונו הפשוט וע"י העובדות שלהם יתעלו העולמות בבחינת אור חוזר ממטה למעלה כל החיות שלו לייחד לשרשו ולזאת ת"שורי מ"ראש א"מנה. ר"ת אמ"ת למפרע. היינו מקודם התי"ו ואח"כ המ"ם ואח"כ הא"לף. כידוע שכל המספרים חוזרים לבחי' א' ויעקב הוא בחי' אמ"ת ומבריח מן הקצה אל הקצה. ועיקר היא האמונה ולזה מצד הקב"ה א"תי מ"לבנון ת"בואי האותיות אמ"ת כסדרן ונלקח מן לבנו"ן. ומצד ישראל ת"שורי מ"ראש א"מנה. אותיות אמ"ת למפרע כמו שדברנו לייחד כל העולמות ממטה למעלה מן ת' עד א':

ה

כתיב וירכב על כרוב ויעף וירא על כנפי רוח. איתא במדרש בשעה שיצא פרעה לרדוף את ישראל על הים אמר תנו לי סוס זכר לרכוב עליו שהוא קל לרוץ. מיד עמד הקב"ה כנגדו כו'. אמר תנו לי סוסיא נקבה שהיא מהלכת בשעה שהיא משתנת וכו'. א"ל הקב"ה אי רשע כלום יש לך כרוב לרכוב עליו. למה הדבר דומה למלך שהיה לו מלחמה ונשבה בנו התחילו עבדיו להציע לו את הקרון א"ל המלך עד שאתם מציעין לי את הקרון ח"ו בני אבד. מיד לקח סוס אחר מן הקרון ורכב עליו. כך לקח הקב"ה כרוב מתחת כסא הכבוד ורכב עליו לעשות מלחמה עם המצרים על הים. וירא על כנפי רוח. מכאן שאין הרוח יוצא אלא מתחת כנפי החיות. כאן כתיב וירא ובמקום אחר כתיב וירא מכאן שיש עולמות אחרים ע"כ:

ו

נוכל לומר. כתיב בפרעה ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשים על כולו. ואיתא בסידור ריע"ק שלקח שש מן אות רכ"ב ונשאר בחו"ר בגימטריא רי"ו. כי באמת היה פרעה חכם גדול ורצה לקשר את ישראל שלא יוכלו לצאת ממצרים. כפי ששמעתי מהרב הצדיק מאפטע זצ"ל זי"ע. שאמר בעוג מלך הבשן כתיב הנה ערשו ערש ברזל וכו' תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה וגו' כי הקליפה הוא נגד הקדושה וכל עשייתם היה רק להגביר ח"ו הקליפה על הקדושה. ולזה עשה מטתו תשע אמות. כי אצל הקליפה הוא רק תשע. ולהבדיל אצל הקדושה הוא עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. והכל עשה הקב"ה בכדי שלא יוכלו ח"ו לעשות לנו שום דבר. וכן פרעה הרשע אמר מי י"י וגו' לא ידעתי את י"י וגו'. ורצה הכל להגביר גבורות על ישראל לזה לקח שש מן אותיות רכ"ב ונשאר בחו"ר רי"ו במספר גבור"ה בכדי להגביר גבורות על ישראל. ולעצמו עשה הכל מספר תשעה וזהו ושלישי"ם על כולו היינו שהוסיף שלשה על ששה ונעשה תשעה כפי קומת הקליפה שלהם וכל כוונתו היה להגביר הקליפה ח"ו ושיתנהג ח"ו נגד ישראל בגבורות:

ז

אמר לו הקב"ה אי רשע כלום יש לך כרוב לרכוב עליו דאיתא בסידור האריז"ל הקדוש. שצריך לכוין אל מלך יושב על כ"סא ר"חמים ו"מתנהג ב"חסידות. שזה ר"ת כרו"ב כי הכרו"ב מרמז על חסדים וזהו כ"סא ר"חמים ו"מתנהג ב"חסידות כמו שאמר הרב הצדיק מוה' ר' לוי יצחק זצוק"ל מבארדיטשוב ע"ז שאנו אומרים ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת כי בלאו הכי עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. לזה אנו אומרים ומבקשים שתשב לכתחילה על כסא רחמים ותשב עליו באמת שלא יצטרך לעמוד מכסא דין ולישב על כסא אחר:

ח

נחזור לענינינו. כי באמת נראה מה הוא זה שאמרו חז"ל קשה לפניו כקריעת ים סוף הלא כל העולם תחת רשותו והוא מושל בכל ואין שום דבר קשה כנגדו כביכול ב"ה וב"ש רק הנס הוא מחמת הקטרוג שהיה אז הללו וכו' והללו וכו' וזה היה עיקר כוונת פרעה ג"כ כמו שאמרנו מקודם מה עשה הקב"ה לקח כרוב מתחת כסא הכבוד היינו שלקח מדת החסד ובזה הציל את ישראל לזה אמר הקב"ה לפרעה אי רשע כלום יש לך כרוב היינו החסדים. כלומר אתה רוצה לעורר גבורות על ישראל. לקח במהרה מדת החסד ומתנהג בחסידות ובזה הציל את ישראל על הים וכן כתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה. היינו שיש יד הגדולה. יד החזקה. יד הרמה. וזה ידוע יד הגדולה נקרא אברהם. יד החזקה נקרא יצחק. יד הרמה נקרא יעקב כי הוא מטה כלפי חסד. והציל את ישראל. וידא על כנפי רוח. כפי שאמרנו כבר ע"פ והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם ואמרנו שאהבה ויראה נקראים כנפים. לזה כתיב וידי אדם מתחת כנפיהם. שהעיקר שיעשה בידים מצות ומעש"ט באהבה ויראה. כי אית יראה ואית יראה. וכן אהבה. והעיקר הוא לאהבה את י"י וליראה אותו שלא יהיה ח"ו אהבה ויראה חיצונית וזה נקרא רוח. כי כתיב כי רוח החיה באופנים. כי כל אדם צריך לקשר עצמו לחיות הבורא ב"ה וב"ש ואח"כ ישפיע חיות הבורא ב"ה לזה העולם. קדושתו על החיות וקדושתו על כסא הכבוד. כי החיות רצוא ושוב. וצריך כל אדם לעשות צווי הבורא ב"ה כדי שישיג חיות מלמעלה כי ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה. ואח"כ משפיע הקב"ה החיות שלו לזה העולם והחיות שלו אינו נפסק לעולם. בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו לא יסבו בלכתם. וכמו שהרוח הולך כן החיות צריך לילך תמיד. ולזה אומר שהרוח יוצא מבין כנפי החיות היינו שע"י העשיות שלנו לא נפסק החיות תמיד. וכן יעקב נקרא רוח. ותחי רוח יעקב אביהם. ועיקר יצ"מ היה בזכות יעקב כמו שאמרנו מקודם יוצאים ביד רמה זה יעקב ומטה כלפי החסד וכי הוא מבריח מן הקצה אל הקצה וזהו הפירוש שהרוח יוצא מתחת כנפי החיות שצריך לילך תמיד והחיות רצוא ושוב והבן:

ט

כתיב ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף. איתא במדרש. ר' אליעזר אומר. דרך לענותם. מדבר לצרפם. ים סוף לנסותם. ר' יהושע אומר. דרך כדי ליתן להם התורה. המדבר ליתן להם המן. ים סוף בכדי לעשות להם נסים ונפלאות: ע"כ

י

ונוכל לומר דלא פליגי כי באמת אי אפשר לקיים את התורה רק שישבור מקודם החומר שלו. וצריך להיות מקודם סור מרע ואח"כ עשה טוב. וכל מה שברא הקב"ה בעולמו יש בזה טוב ורע וצריך לשבר החומריות שלו ועי"ז יפול הרע וישאר הטוב. ובטוב גופא יש ג"כ כמה בחינות. וצריך לילך מחיל אל חיל עד שיעזור לו השי"ת אשר המצוה שיעשה יהיה רק טוב ויתקשר לטוב הגנוז. וזהו דרך לענותם. היינו שיענה את הגוף בכדי שיהי' לו ביכולת לקבל את התורה כי התורה היא מהדברים שאינם באים רקע"י יסורים. השם ישמרנו. ואיני מבעט ביסורים ח"ו כי א"א לבוא להתכלית רק עי"ז ובפרט כי מסתמא כשבא ח"ו יסורים על האדם הוא להמתיק על איזה דבר או עבור האדם עצמו או עבור הכלל. רק באמת היסורין שעבר עלינו ועל ראשינו מן עבר וגודל הצרות שעברו עלינו עד היום די שיגין עלינו שלא יהי' ח"ו מעתה שום צרה ונזק לא עלינו ולא על שום אחד מישראל ח"ו. ואפילו היסורים הכתובים שיהיו קודם משיח לא יהיו ג"כ:

יא

נחזור לענינינו. דרך בכדי לענותם שיוכלו לקבל את התורה. המדבר לצרפם. זה הולך על אנשים גדולים ויראים עכ"ז צריכים צירוף כי לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן. המדבר הוא ל' דיבור כי צריך האדם לצרף מאוד את הדיבור שלו וגם כל הגוף שיוכל לאכול את המן וגם לקבל את התורה. ים סוף לנסותם. הוא ל' להעלות אותם מלשון והאלקים נס"ה את אברהם. כי ע"י הנסיונות נסה אותו למעלה ראש. וכמו כן ביורדי הים ע"י האמונה שלהם וקריעת ים סוף נסה אותם למעלה עד שראו הנסים והנפלאות. ובאמת בגשמיות ראו נסים ונפלאות כי היו בצרה מכל הצדדים והקב"ה עזר להם. אבל צריך כל אחד להאמין אשר מלבד הנסים נגלים. ראו הנסים והנפלאות לאיזה מקום הגיע למעלה כמבואר בזוהר הקדוש על פסוק מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא ולאחזאה מאן אתר אפיק לון:

יב

כתיב מה תצעק אלי. איתא במדרש צעקתם קדמה לצעקתך. ד"א מה תצעק. בשכר האמונה שהאמינו ישראל קרע להם את הים. ומה שכר נתן להם הקב"ה שקרא אותם קודש שנאמר קודש ישראל לי"י: עכ"ל

יג

ונוכל לומר פשוט צעקתם קדמה לצעקתך כי אינו דומה תפלת יחיד לתפלת רבים. הן אל כביר ולא ימאס:

יד

ועוד נוכל לאמר צעקתם קדמה לצעקתך שהגיע צעקתם לבחי' הנקרא קדם ובאו לצעקתך. היינו לחכמה הקדומה. כי משה רבינו הוא הדעת והעלה את כולם לחכמה הקדומה וכפי דאיתא בזוה"ק מה תצעק אלי בעתיקא תליא. ומה שאומר המדרש בשכר האמונה קרא אותם קודש. זה ממילא מובן אחרי שירדו ישראל בעמקי הים באמונה שלימה בוודאי היה להם אז מס"נ והגיעו למדריגה הקדומה לעולם ולזה הם נקראים קודש ולא קדוש כי קדוש נקרא דבר המקבל חיות מגבוה ממנו אבל קודש הוא עצם כי עצם הדבר נקרא קודש והחכמה עליונה נקרא קודש היינו מחשבה עליונה נקרא קודש. ומזה מתפשטת לכל האיברים והמדות. והחכמה מאין תמצא מעצם אי"ן כי היא רק נקודה עליונה. ולזה כשמסרו ישראל עצמם על קדושת השם באו לעצם הקדושה הנקרא קודש. וכמו כן החיוב עלינו תמיד בעת עשיית המצות של הקב"ה ובעת שמחתינו כשמגיע להזמן שהיה אז בפועל ועתה נתעורר ג"כ כל הבחינות וצריך כל אדם לקיים כל דבר ע"י עשיית המצות ולימוד התורה ובעת התפלה לדבר בחיות הקודש בעובדא ובמלולא וברעותא דלבא ומחשבתו הטהורה במס"נ גמור ולייחד הכל לנקודה עליונה הנקרא קודש ובפרט שירת הים כפי דאיתא בספרים. שירת הים על המחשבה נאמרה. ולזה כתיב הכל ביודי"ן. ישיר. עזי. נאדרי. כי היו"ד נאמרה על המחשבה כי בתחלה כשעולה במחשבתו הוא בלי שום התפשטות רק נקודה ואח"כ מתפשטת ממחשבתו הטהורה להמדות. וכמו כן היו"ד הוא רק נקודה סתומה בלי שום גוון כלל וכל מקום שהיא עומדת היא רק נקודה. רק הכל לפי מקומו כשהיא עומדת בראש נקראת חול"ם וכשהיא תחת האות נקרא חיר"ק ובאמצע היא מלאופום אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. ואח"כ מתפשט מאותה הנקודה איזה אות שירצה. עכ"פ כשהנקודה למעלה היא חול"ם. וכאשר אמרנו כבר על פסוק ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כמו שדברנו ונקרא קודש וכשישראל מוסרים את נפשם על קדושת שמו יתברך משיגים את זה הנקודה כי מבטלים את הי"ש לגמרי ובאים לבחינת אי"ן שהיא רק נקודה ונקראים קודש. ולזה כתיב בישראל קודש ישראל לי"י ראשית תבואתו. ומה היא הראשית ראשית חכמה יראת י"י כי עיקר החכמה שישיג יראה עלאה ע"י שמשיג חיות הקודש כי אית יראה ואית יראה והעיקר שע"י יראת העונש יבא ליראה עלאה. וזהו ראשית חכמה יראת ד' כי חכמה נקראת ראשי"ת כדמתרגם בראשית בחוכמא וגם ישראל נקראים ראשית:

טו

הכלל הוא כי נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה. ולזה הא י' למעלה וי' למטה ו' באמציעותו. היינו שמזה העולם יכול להתדבק בחכמה עלאה שהוא י' עלאה:

טז

ועוד נוכל לומר סוף מעשה במחשבה תחלה. היינו מה שיהיה כשיבא העולם לתכלית השלימות שיהיה תחיית המתים. זהו סוף מעשה וזה העולם היה במחשבה תחלה כי בעת בריאת העולם היה רק זה מחשבתו של הקב"ה שיהיה אז השלימות ושיהיה תיכף תחיית המתים וזהו ורוח אלקים מרחפ"ת על פני המים. וכפי דאיתא ע"ז בסה"ק שרצונו היה הכל להעלות הרפ"ח ניצוצין מבין שני האותיות מ"ת ושיתעלה העולם כולו אשר לזה כתיב אח"כ ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור והבן:

יז

איתא במדרש. מה תצעק אלי. זהו שאמר הכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע וכפי שמבואר שם במדרש ע"ז:

יח

הנה איתא בסידור האריז"ל הקדוש. כתיב קרוב י"י לכ"ל קוראי"ו. ואח"כ הוא אומר לכל אשר יקראוה"ו באמ"ת. רק הפי' הוא שהוא קרוב לכל קוראיו. ומי שיודע הקב"ה מחשבתו הטהורה שיקרא אותו באמת עונה לו קודם שיקראהו. והנה זהו הכל כפי שדברנו שהכל תלוי במחשבה כשמדבק מחשבתו להקב"ה מחשבה טובה וזכה אזי הוא בא לבחי' הנקרא קודש. עונה לו הקב"ה תיכף על מחשבתו הטהורה טרם יקרא. לזאת כשישראל היו נתונים בצרה על הים. הים סוער והשונא רודף וישראל דבקו עצמם במחשבתם הטהורה להקב"ה:

יט

לזה א"ל הקב"ה דב"ר אל ב"י ויסעו. פי' אתה תנהיג ל' דבר אחד לדור. ויסעו. הם יסעו. היינו שילכו מחיל אל חיל עד שיתדבקו בהשי"ת ויבואו לידי מס"נ. וכיון שבאו לתוך הים במס"נ ודבקו מחשבתם לבחי' יו"ד הנקרא נקודה עליונה כמו שדברנו ובאו לבחינה עליונה ודבקו עצמם להשי"ת וסוף מעשה במחשבה תחילה. וזהו טרם יקראו בפה ואני אענה רק ע"י המחשבה. וכמו כן מורה לנו הקב"ה הדרך לכל איש ישראל לשמור ולעשות ולדבק הכל לרצונו הפשוט ע"י מחשבות טהורות. וזהו דבר אל ב"י ויסעו. צריכים לילך תמיד עד שישיגו חיות הקב"ה ולא לעמוד ח"ו על מקום אחד. ואין שיעור לזה כי ברגע אחת באפשרי להלך הרבה בעבודת השי"ת. עכ"ז לא יתנו מרגוע לנפשם רק לילך תמיד ממדריגה למדריגה כי גבוה מעל גבוה שומר כי ברוחניות של הקב"ה לא ישיגוהו משיגי הגוף ואם ילך כל ימי חייו מחיל אל חיל לא ישיג אותו. עכ"ז צריך האדם להתחזק בעבודתו ולעשות כל מה שבידו לעשות ולא עליך המלאכה לגמור וכו':

כ

הרב הצדיק הקדוש מורינו ר' שלמה קארלינער אמר מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום. זהו כשהוא הולך ברגליו אבל כשרוכב על סוס טוב בוודאי יכול לילך ביום אחד הרבה יותר. וזהו משל הדומה לנמשל. על הרוחניות שיכול לילך ביום אחד הרבה והרבה בעבודתו ית"ש ולהשיג חיות הבורא עד אין סוף כן מחויב האדם לילך בכל יום ויום. וכשאדם עושה כן והולך בכל יום למעלה ראש אז טרם יקראו ואני אענה אימתי לכל אשר יקראוהו באמת. וזה ידוע שאותה בחי' השיגו ישראל על הים לזה א"ל הקב"ה מה תצעק אלי. והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע:

כא

ואיתא במדרש. לע"ל כל אחד עומד ומשמיע תלמודו. וכביכול ב"ה וב"ש עומד ומשמיע כנגדם ג"כ. שנאמר אז נדברו יראי י"י וכו' ויקשב י"י וכו'.

כב

כי הרב הצדיק רש"ק אמר כשאדם בא לעולם האמת שזהו עיקר התכלית להכין לו מזה העולם להעולם האמת שואלין אותו בשם אצל איזה רב היית. וכשאומר מזה הרב או מזה הרב. שואלין אותו אם יש לך מה לומר מה ששמעת ממנו. וזהו הפירוש לע"ל כל אחד עומד ומשמיע. והשיב לו תלמיד אחד מתלמידיו אני הכנתי לי מה לאמר בשמכם. עכ"פ השי"ת יתן לנו לב טהור ומחשבה טהורה ומהמחשבה יתפשטו לכל האברים ויקויים בנו והיה טרם יקראו ואני אענה. לדעתי יכול להיות כי שביעי של פסח הוא אותה בחי' עצמה של ר"ה. והראיה דאיתא שכן בתקיעותא דרב בבבל תלתא ובכן ובכן ובכן. וזהו ידוע שהם השלשה שמות הקדושים היוצאים מג' פסוקים של ויסע ויבא ויט שכתוב בתורה אצל קריעת י"ס שנתעורר אז החסד אל ע"י התשובה והמס"נ שעשו ישראל על הים ובאו למעלה מהזמן ועי"ז התעורר הקב"ה חסדו הגדול וקרע להם את הים. וכמו כן כשישראל עושין תשובה בר"ה ובפרט בעת תקיעת שופר מעורר הקב"ה השלשה שמות הקדושים הנ"ל וממשיך על ישראל ע"י חסדיו המרובים חיים טובים ושפע וברכה. וזה ידוע שהשמות הקדושים נקראים בספרים הקדושים ע"ב גשרים: היינו שעל ידם עברו את הים:

כג

ויכול להיות ע"פ מילתא דבדיחותא אשר לזה מרגלא בפומיה דאינשי כשיבוא משיח א"יה נלך על גשר של נייר. היינו ע"ב גשרים הנ"ל הקדושים הכתובים בתורה הקדושה על נייר בעת קריעת ים סוף:

כד

איתא במדרש על פסוק זה אלי ואנוהו. אמרו ישראל לנו ולאבותינו הנהגת במדה"ר ומנין אתה יודע שזה מדה"ר שנאמר אלי אלי למה עזבתני ונאמר אל י"י ויאר לנו: עכ"ל המדרש

כה

ונוכל לומר. הנה כבר אמרנו ע"ז דאיתא תפשו אומנות אבותיהם. היינו שתפשו האמונה של האבות. וזה ידוע שיעקב הוא בחיר שבאבות והוא בחינת רחמים. וידוע שעל ידי שמות הקדושים היוצאים מהשלשה פסוקים ויסע ויבא ויט הלכו בים. ונראה שלכך מתחילין באות ו' כידוע שזה האות הוא התפשטות הרחמים נגד יעקב. לזה באות א י' בראש וי' בסוף ו' באמצע כי הוא מחבר כל הבחינות. וכמו כן נמצא בתורה ביעקב ו' יתירה ורוב פסוקים בתורה מתחילין בוא"ו הכל לרמז שרחמים שלו מתפשטים בכל העולם. ובמצרים איתא במדרשים שנולדו ששה בכרס אחד וי"א ששים. וי"א ששים רבוא. הכל לרמז על בחינת וא"ו. ולכן כתיב גם כאן ויאר לנו ו' יתירה כי הוא מקשר כל העולם. ולכן כתיב כאן זה אלי ואנוהו. כי ע"י מדה"ר עשה היחוד הגמור עד שהראו כל אחד באצבע ואמרו זה אלי. ולזה כתיב עזי וזמרת וכו'. ואיתא אין עז אלא מלכות שנאמר י"י בעזך ישמח מלך. והנה ישמ"ח אותיות משי"ח וכפי דאיתא שהשירה מרמזת על תחיית המתים ועל ביאת משיח. וע"ז מרמז היו"ד כידוע שהיוד הוא רק נקודה ובתוכה נכלל הכל. ולזה כתיב מקודם ישיר היו"ד בתחילה ואח"כ עזי היוד בסוף. וזה אלי מרמז על הואו. כמו שדברנו א י בתחלה י' בסוף ו' באמצע. וזהו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. וזה ידוע יו"ד ע"ש המחשבה נאמר כי זהו עיקר המחשבה בשעת בריאת העולם היתה על שלימות הגמור. ולפי שהשירה מרמז ג"כ על העתיד לכך יש בה יודי"ן יתירים והבן:

כו

זאת אמר בשבת חוהמ"פ ביא"צ

כז

איתא במדרש על פסוק. כי טובים דודיך מיין ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה וכו' שהם למדים דברי פסח בפסח ודברי חג בחג ד"א דודיך אלו האבות:

כח

פתח ואמר האבות עלו במחשבה. עפ"י פשוט קאי על תחילת בריאת העולם שבשבילם נברא העולם. עוד י"ל האבות. הצדיקים עלו. כל עלייתם ממדריגה למדרגה במחשבה. אמר כי העיקר הם הצדיקים וכל הנהגתינו הוא הכל על ידיהם. והרגלים רמוזים נגדם. פסח נגד אברהם כי ע"י קדושת וניסי חג הפסח נתגלה ונתפשט מדתו וכן כולם. וחשב כל רגל. וזהו דברי המדרש. ערבים עלי דברי דודים שהם לומדים דברי פסח בפסח. וזהו פירושו. כי טובים לי מאוד דברי דודיך. ומהיכן נמשך כל הטוב הזה. מיין מיינה של תורה כי ממנה נמשך הכל. ד"א דודיך אלו האבות ג"כ כנ"ל:

כט

(בנו הרב רבינו אשר ז"ל שאל ממנו זה המדרש.

ל

כי טובים דודיך מיין. כי טובים דודיך אלו האבות מיין אלו הנשיאים ד"א כי טובים דודיך אלו הקרבנות. מיין אלו הנסכים. ד"א כי טובים דודיך אלו ישראל. מיין אלו שבעים אומות וכו'):

לא

והאריך בזה ואמר. האבות אלו הצדיקים. כי עיקר הכל הם הצדיקים. דקדק ואמר למה באלקי נשמה יסדו לומר רבון כל המעשים אדון כל הנשמות. ובישתבח אנו אומרים בורא כל הנשמות רבון כל המעשים. אמר כי להבורא יתברך בעצמו א"צ לשבח בשבח כזה. כי הכל יודעים זאת. אלא הפירוש הוא כך בורא כל הנשמות. איזו הנשמות שהם רבון כל המעשים. שהכל נעשה על ידיהם. ואמר כי זהו מאמר הכתוב רבות עשית אתה י"י אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. הרבה עשית בעולם נפלאותיך ומחשבותיך הכל מסרת אלינו. היינו להצדיקים. וזה יותר פלא שהכל בהסתר. וז"ש זה שמי לעלם. העלימהו. ולמה העלימהו הכל בהעלם והסתר כדי שיהיה זה זכרי לדור דור. כי אם היה בהתגלות כל דבר היה נשלם הכל בבת אחת. והזכיר כמה מאמרים ודברים אלמלא כך לא היה כך ולא היו צריכים לכל הדורות ולכך הכל בהסתר שיהיה צריכים לעבדות. ויגיע העולם לשלימותו מעט מעט בכל דור ודור:

לב

ואח"כ קודם ברהמ"ז הזכיר ג"כ אלו הדיבורים מן פסוק זה זכרי וכו'. ואמר כי העיקר הוא שיראה כל אחד אצלו יציאת מצרים בכל עת. כי האדם הוא עולם שלם (הוא) וכל עשיותיו ודיבורו ומחשבותיו הוא דבר גדול מאוד ויש אצלו בחי' יצ"מ היינו בכל עת שצר לו מאיזה ענין שהוא. ובפרט בענין הנפש. הוא בחינת מצרים וכשנתרחב לו הוא בחי' יצ"מ וזה זכרי לדור דור כנ"ל:

לג

עוד דיבר מענין הזכרת אבותיו הקדושים. ואמר שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד. פי' שזכות אבותם מסייעתם שתהיה צדקתם עומדת לעד. היינו שתהיה צדקתם של אבותם עומדת אצלם בקיום חזק לעד:

לד

בליל ההילולא הזכיר מאמר מזוה"ק לי"י הארץ ומלואה. אינון נשמתין דצדיקייא. ואמר כי כל מה שהצדיקים יש להם עליה בכל עת יותר מאירים ומגיעים באורם למקומות היותר נמוכים. על דרך משפיל גאים וכו' ומגביה שפלים כו' אע"ג שאינו דומה זה לזה לגמרי עכ"ז כביכול הקב"ה הוא גבוה על גבוהים עד אין תכלית ומשפיל גאים להגביה שפלים כנ"ל. מסתמא הצדיקים ג"כ ע"ז הדרך כל מה שמגביה ביותר הוא מגביה שפלים כנ"ל:

לה

אח"כ דיבר הרבה מעצמו. ואמר איך לדבר ממנו אם בדרך שבח ולספר גדלו ושבחו. חלילה וחס לאנשים כערכינו שנוכל להעריך צדקתו. והאריך מאוד בשפלות עצמו וערך גדולתם. ואם לדבר ממני מפני שאני נכדו אמת שזכות אבות הוא סיוע גדול. עכ"ז לעושים בעצמם דווקא אבל בלא זה אין זה כלום. רק ע"ז הדרך צריך לדבר ולעורר הרושם שעזבו בזה העולם. וסיפר מהרב הקדוש רש"ק זצוק"ל. שאמר בעת שבא לרבו וראה גדלו ועיין בזה היטיב וראה שהוא ע"י ב' דברים וחמד מאוד להיות גם כן כמוהו ולקח לו רשימה ועל ידי הרשימה הלך והלך עד אין שיעור:

לו

זאת אמר בסעודה שלישית על פסוק. לריח שמניך טובים. התחיל. כי עתה הוא הענין הנהגה בשפלות בבחינת עקביים עקבות משיחא. הגם כי מעולם לא ירדה שכינה למטה אלא הוא בבחינת אשתרבובי אשתרבוב. כי הענין הוא שהש"י ברא עולמות אלפי אלפים והיה מתחלה ההנהגה בבחינה עליונה הן בבחינת עולם הן בבחינת שנה הן בבחי' נפש. בבחינת עולם שהיה השכינה בעולמות עליונים ולא נתפשט גילוי אלקותו למטה כידוע בדורות הראשונים שלא ידעו מאמונת הבורא כלל כ"א יחידי סגולה. בבחי' שנה. והראיה שבדורות הראשונים האריכו ימיהם מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם ומאז ועד עתה השנים מתקצרים כפי ההנהגה ממקום שנמשך. בבחינת נפש. שהיו נפשותיהם אז ממקום גבוה יותר. וגם עתה נפשות הצדיקים ממקום גבוה ויש בזה סודות שאין שכלינו משיג זאת:

לז

והתחיל לריח שמניך. שמן הוא התורה והחכמה. והריח הוא בחי' עליונה ביותר רוחנית שאין הגוף נהנה ממנה רק הנשמה. והראיה והריחו ביראת י"י הכתוב במשיח וזהו לריח שמניך טובים. שנמשך ממקום גבוה בחינת הריח. וזה היה בשעת מעמד הר סיני:

לח

שמן תורק שמך. זו בחינה אחרת שמריק השמן מכלי אל כלי ואז נודף הריח ביותר. כך לאחר שנמשך גלוי אלקותו ונתפשט למטה בעולמות התחתונים. כי השמן הנ"ל הולך מכלי אל כלי ממדריגה למדריגה עד שמתפשט בעולמות התחתונים ע"כ עלמות אהבוך. ע"כ עולמות אהבוך כל העולמות:

לט

עוד אמר הרב על המדרש. ששים המה מלכות. אלו ששים כתות צדיקים שיושבים תחת עץ החיים ולומדים תורה. ושמונים פלגשים אלו שמונים כתות צדיקים שיושבים חוץ לעץ החיים ולומדים תורה. ועולמות אין מספר אלו התלמידים. שמא תאמר רחוקים זה מזה ת"ל אחת היא וכו'. האריך בזה כי כולם אחוזים ודבוקים זה בזה ומקבלים זה מזה התלמידים מהשמונים כתות והשמונים מהששים:

מ

צרור המור דודי לי. איתא במדרש מה המור הזה ראש לכל הבשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים. ע"כ:

מא

פתח הרב זצ"ל בחרוז. צרורא דלעילא דבי' חיי כולא. הנה כתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. וצרור הוא על ב' אופנים. או שנצררים הרבה דברים יחד. או שקושר זה בזה וזה בזה בגובה ומגיע עד למעלה. וזהו פי' צרורא דלעילא ונקרא צרור החיים כי כל העובדות והחיות העולה בצרור הזה נתקשר שם והאריך בזה הרבה. וסיפר המשל מצדיק אחד שאמר משל למלך שרצה לצוד צפור אחת יפה וטובה מאוד אך שהיתה במקום גבוה מאוד מה עשה הביא מאה אנשים והעמידן זע"ז וזע"ז עד שהעליון תפש אותה. וכי תעלה על דעתך שהאחרון התחתון משמיט עצמו וילך באומרו אני לא אתפוש הצפור. הלא בלעדיו גם העליון לא יגיע אליו. כך הם ישראל כ"א נקשר זה בזה על ידי הצדיקים. וזהו פי' החרוז. צרורא דלעילא דבי' חיי כולא. הכל כנ"ל ואז יתרבי חילא ותיסק עד רישא. להמשיך משם כל טוב. והאריך בזה כי הכל ע"י צדיקים וסיים כגון אלדד ומידד: (חסר)

מב

אני חבצלת השרון. איתא במדרש אני הוא וחביבה אני. חבויה הייתי בצלן של מצקרים ולשעה קלה הכניסני לרעמסס והרטבתי שם מעש"ט ואמרתי לפניו שירה. שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ר"א חבויה הייתי בצלו של ים ולשעה קלה הרטבתי מעש"ט ואמרתי לפניו שירה אז ישיר משה עד כאן לשון המדרש:

מג

הנה כבר דברנו מזה בהגדה. אני ולא השליח אני ולא אחר כידוע שהיו ישראל בגלות מצרים בכור הברזל ונשקעים במ"ט שערי טומאה ולא היה נחשבים לעם כלל. ויצ"מ נחשב לחידוש העולם רק חידוש העולם היה בפועל ממש ובלי שום התעוררות וביצ"מ היה ג"כ חידוש העולם בלי התעוררות כמ"ש ואת ערום ועריה. רק שנעשה הכל ברוחניות בכל הבחינות שהיו בעת בריאת העולם ולכן היה צריך להשתלשל ע"י כל הבחינות ע"י השתלשלות ד' עולמות. וזהו ד' פעמים אני שסידר בהגדה היינו שהוכרחו כולם להסכים ע"ז רק עיקר היציאה הוכרח להיות ע"י הקב"ה. ובאותה הבחינה ממש שכתוב בתורה נעשה אדם. וכפי דאיתא בספרים הקדושים וכפי דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות כו'. כי באמת בידו של הקב"ה לעשות הכל בדיבור אחד. אמנם מגודל רחמנות של הבורא ב"ה על העולם ברא את העולם בעשרה מאמרות בכדי שאם יפגום ח"ו אחד באיזו מדה אזי עכ"פ יהיה קיום לעולם ובאם לאו ח"ו היה יכול העולם להתאבד ברגע אחת. אבל כשנברא בעשרה מאמרות הגם שאחד יפגום ח"ו יפרע לו הקב"ה אבל העולם בקיומו עומד עד שיעזור לו הקב"ה שישוב בתשובה שלימה ויהיה העולם על מכונו. יכול להיות אשר לזה היו במצרים עשר מכות בכדי להפרע מהם מעט מעט והעולם יקום על מכונו. ולזה איתא במדרש. אנ"י הו"א הלא ידוע הבחינה הנקרא אנ"י והבחינה הנקרא הו"א כידוע אשר לא היה שהות עוד להתעכב במצרים יותר הגם רגע אחד עד שהוכרח הקב"ה להאיר להם שלא בהדרגה ונעשה יחוד שלם אנ"י והו"א בשעה קלה. וכמו כן היה הקטרוג על הים גדול עד שא"ל הקב"ה מה תצעק אלי בעתיקא תליא. וכיון שהשיגו האור הגדול הרטיבו מעשים טובים. ובאמת כל איש מישראל עושה מעש"ט רק העיקר הוא לעשות אותם בשלימות בכדי שירטיבו ויעשו פירות כמ"ש והיית כגן רטוב. והעיקר היא החיוב על כל דור ודור לידע שיש בכ"א בחי' מצרים ופרעה ועולו הקשה. וצריך לראות ליצא מן הגלות המר הזה של היצה"ר שלו לחירות ולקשר הכל להקב"ה:

מד

וזהו שושנת העמקים. כידוע שיש עשרה מיני עומק. ויש עומק רום ועומק תחת. והעיקר לייחד כל העמקים למעלה וזהו שושנ"ת ל' ששונה. היינו ללמד עצמו איך ליחד הכל להקב"ה כל הבחינות עמק ולייחד כל הצדדין ועומק תחת הכל לעומק רום. ועי"ז יעזור לנו השי"ת להביא לזה העולם מהבורא ב"ה כל הטובות והברכות ויברך שנותינו בטללי רצון ברכה ונדבה. וזה ידוע. טל הוא דבר שתולה בהקב"ה בעצמו ולא נמסר לשום שליח בעולם אפי' לאליהו הנביא רק שראשי נמלא טל. וזהו נקרא רק בחי' רצון. וזהו בטללי רצון. ואח"כ ברכה. הוא ל' בריכה. היינו כסדר בכל המדות ואח"כ נדבה שנוכל לקבל. ואח"כ ותהי אחריתה חיים היא אותה הבחינה של טללי רצון כידוע טל של תחיה. והחכמה תחיה בעליה. ואח"כ ושובע א"ת ושובע אלא שבע ואחר כך שלום כידוע המדה שנקרא שלום והמ"י:

מה

תעוז ידך תרום ימינך כליל התקדש חג פסח. אמר מהו ידך ומהו ימינך. ע"ד מאמר חז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום שמאל נעשה ימין. לכך אמר כאן תעוז ידך להיות נקרא ימינך. כליל התקדש חג פסח. כפי שאדם מקדש עצמו בליל חג פסח כך היא בחי' תעוז ידך ותרום ימינך:

מו

עוד אמר על מדרש. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון זה העולם. מעצי הלבנון זה בהמ"ק עמודיו עשה כסף וגו' ע"ש במדרש:

מז

אמר אפריון הוא ל' פרו ורבו. ואפריון ל' חופה. ואפריון ל' חן. כמאחז"ל אפריון נמטייה לר"ש. והעיקר שיפרו וירבו ישראל בזה העולם. ובזה יתעלה כבודו יתברך יותר ויותר. כי כל מה שישראל מתרבין מתרבה גילוי כבודו יתברך וכמאמר רבי עקיבא בגמרא ברכות לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלקים י"י ממקור ישראל. וכפי שהוא מסדר שם באלף הוא אומר וכו' ברבוא וכו' ברוך י"י אלקינו אלקי ישראל אלקי הצבאות יושב הכרובים וכו'. מעצי הלבנון. היינו ממקום גבוה ביותר. שאין שם תערובות דין ויניקה לחיצונים. עמודיו עשה כסף. כי העולמות נכללו מראש עד סוף בבחי' כסף ע"ד כי אמרתי עולם חסד יבנה. רפידתו זהב אעפ"י שבמלאכת המשכן הוא קודם זהב ואח"כ כסף עכ"ז לפי סדר העולם כסף תחילה ואח"כ זהב:

מח

מרכבו ארגמ"ן. מרכבו ומשכנו על הפרוכת וכו' ע"ש. אמר מרכבה היינו המרכבה שלו. א"ר"ג"מ"ן היינו ר"ת של שמות המלאכים הנושאים מרכבתו יתברך והם נקראים רגלי הכסא וכי יש לו להש"י כסא גשמי ח"ו כדמיון שלנו רק ע"ד מ"ש קדושתו על החיות וקדושתו על כסה"כ. קדושתו על החיות. היינו החיות של ישראל ועבודתם כשהוא בחיות ובקדושה. וזהו וקדושתו על כסה"כ. כי זהו כבודו יתברך. והאריך בזה איך צריך כ"א להתקדש ולעיין בכל עשיותיו ולבחון להאיך לבו פונה ומה תשוקתו ומה צריך לתקן והאיך הוא עשיותיו הטובים:

מט

עוד דיבר מפסוק. אתי מלבנון כלה א"תי מ"לבנון ת"בואי ר"ת אמ"ת כי אמת הוא כולל מראש עד סוף ולכך כתיב מלבנון. מלובן העליון. שהוא רומז לאמת. כי כל הגוונין אינו גוף עצם הדבר רק שמחופה באותן הגוונין רק הלבנונית הוא דבר עצמי:

נ

עוד אמר. אתי מלבנון כלה. ממקום גבוה ביותר. אתי מלבנון תבואי. היינו מלמעלה למטה. תשורי מראש אמנה תתעלה לתשורה למעלה. מראש אמנה. מראשית האמונה. היינו האמונה המובחרת לבחינת אברהם שהיה ראש המאמינים כי כל בר ישראל יש לו אמונה. אבל עיקר האמונה החזקה שיגיע על ידה לכל עשיות הטובות:

נא

בשבת חוה"מ בסעודת הבוקר אמר. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. ממקום לובן ונקי באין עכירת שום דבר. ועצי מרמז על צדיקים שהם נלקחין מעץ החיים. הלבנון. ובלבד שיהיו מלובנים בלא תערובות ש"ד היפוך:

נב

ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מארץ מצרים. הוא הלילה הזה לד' שמורים לכל ב"י לדורותם. דקדק הרב ז"ל מהו ליל ול' שמורים. ומהו הלילה ל' יחיד שמורים לכל ב"י ל' רבים. דיבר בזה בקדושת הלילה של פסח. ואמר שמורים הוא ל' המתנה שהקב"ה היה שומר וממתין ומצפה ללילה הזה שיוכל לגאול את בניו. הוא הלילה הזה. מורה על בחינת ז"ה. שמורים לכל ב"י שגם ב"י ממתינים ומצפים על הלילה הזה לגאולה העתידה. וזהו לדורותם. וזהו שמתחיל בליל ומסיים בלילה. כי כשמצרף שמירת ישראל נקראת לילה וזהו מכוון בפסוק שומר מה מלילה שומר מה מליל הכל הוא ע"ד הנ"ל. ועוד האריך בזה האיך הגאולה העתידה תלויה ביצ"מ כי אז היתה מפתח הגאולה ע"י שידוד המערכות ומאז הוכן והוכשר העת הזה לעת גאולה וישועה ומסתמא כיוון שאומרים בו הלל שלם מורה על שלימות הזמן כי הוא ממש כמאז. ואמר בשם אביו זצוק"ל כי הסדר הוא סדר על כל השנה. והגם שזה הלילה הוא למעלה מסידור הטבעי עכ"ז יש בזה גם כן סדר. והמ"י:

נג

איתא במדרש. והזרתם את ב"י מטומאתם וגו' הה"ד בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וכו' עי"ש:

נד

אמר והזרתם הוא ל' הפרשה ול' ז"ר. כי מזה שמפרישין א"ע מן הטומאה נעשה להם מזה זר. כי כבר אמרנו שנסיון הוא ל' בחינה ול' הרמה ונשיאות כי כשהוא עומד בהנסיון הוא מתנשא ומתרומם בזה הה"ד בישישים חכמה. צדיקים מכניסים החכמה בהי"ש. כי הקב"ה ברא את העולם יש מאי"ן והאדם צריך לעשות אי"ן מי"ש כדכתיב והחכמה מאין תמצא שעושים מהי"ש של עול"ם לאי"ן פשוט ואיך עושין זאת ע"י שמבטלין כל העשיות וכל התאוות של העוה"ז ועושים אותו לאי"ן ומביאים אותו לתוך האין. ואורך ימים תבונה שמכניסים הבינה בהמדות כי ימים נקראים מדות. כתיב ואברהם זקן בא בימים. זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. העולם אומרים שהשכל בא אחר השנים כשהעת עוברת אז רואים החשבון אוי ואבוי איך הלך להבל וריק עת כזה. אבל מי שעוזר לו השי"ת מכניס התבונה באורך ימים שבא לו השכל להימים קודם הזמן ובתוך הזמן לשמוח ולעשות בכל זמן ולשמוח עם עת כזאת. היינו עם הסדר ועם אכילת מצה ועם הפסח ועם הספירה:

נה

איתא במדרש. כתפוח בעצי היער. מה התפוח הזה ניצו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע:

נו

פתח ואמר. כי שורש כל הדברים היא האמונה. אמונה הוא עיקר הפרי וצריך להקדימה קודם להלימוד והשמיעה. כמ"ש בטח בי"י ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. ורע"ה ל' רעות. להתרועע ולהתחבר עם האמונה צריכין לחבר האמונה אל הטוב והאמונה צריך להיות טוב כאשר רואים את הטוב העיקר והיסוד היא האמונה וכשהיסוד הוא טוב אזי יכולים להוסיף עליו. כך צריך להיות בתחילה חזק באמונה. וכמו שהעלים הם רק שומר לפרי כך השמיעה היא שומר להאמונה כשהוא חזק באמונה טוב אח"כ לשמוע בכל פעם ולהוסיף ולהבין ולעסוק בשכליים אבל מקודם צ"ל חזק באמונה וכתיב אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי. אפילו כשאוחזים במדריגה הגדולה אפילו במדריגת אתי אעפ"כ תשורי מראש אמנה. כי הראשית היא אמונה. להגיד בבוקר חסדך. כשמאיר להאדם רואים בחוש החסדים של השי"ת. ואמונתך בלילות. היינו כשהוא אפילו בחושך אפילה כבלילות עכ"ז צריכים להודות לי"י עם אמונה וצריכים להאמין בחסדי השם יתברך וצריכין לילך עם אמונה:

נז

איתא במדרש. ע"פ ולקחתם אגודת אזוב וכו' והגעתם אל המשקוף זה אברהם. ואל שתי המזוזות זה יצחק ויעקב:

נח

אמר בכל עובדותינו אנו צריכים להתקשר אל האבות כי זהו עיקר הכל וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. ואמר בשם אביו זצוק"ל. יגיעו ל' נגיעה שיגע במעשיו למעשה אבותיו. ולקחתם אגודת אזוב. שתתאגדו בקטנות. לא ח"ו במרה שחורה כי זה מאוס מאוד ביותר. וכתיב ואת דכא. ואחז"ל אתי דכא אני את דכא. ובעל מ"ש מרוחק ביותר. אלא מי שמאיר לו אורו של הש"י. הגם שאורו של הש"י אין לו שיעור ותכלית. רק כאו"א לפי ערכו ובחינתו וטוב לו. ועכ"ז לבו נשבר ונכנע זהו טוב. וטבלתם בד"ם אשר בס"ף. ל' סוף. בכל דבר כשמצרף לו החיות היינו האל"ף אלופו של עולם נעשה מן ד"ם אד"ם וכן אמ"ת ועוד כמה דברים. והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. זה אברהם יצחק ויעקב היינו כדברינו שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיו כו':

נט

בליל שביעי של פסח. על המדרש של הפסוק מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו. דקדק מהו אומר מה תצעק כו' וכי אין להם על מה לצעוק. ומהו אלי וכי למי יצעקו:

ס

פתח בפסוק. שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם כי מתחלה קפצו שבט בנימין והיו שרי יהודה רוגמים אותם עד שקפץ נחשון בן עמינדב עד חוטמו כדאיתא במדרש. ומהו הענין בנימין ויהודא דווקא. כי המלכות של ישראל הוא רק מהם. ולכך מתחלה קפץ שבט בנימין שהוא קודם למלכות ואח"כ שבט יהודא. והענין הוא כי במקום שנזכר מלכותא דרקיע אין חשיבות וזכרון למלך ב"ו ולכך בברכת בונה ירושלים בברהמ"ז ששם נזכר מלכות ב"ד אין מזכירין מלכות שמים. וקריעת י"ס לא היה יכול להיות רק ע"י מס"נ כי היה קטרוג גדול כמבואר בספרים ומדרשים. הללו וכו' והללו וכו'. ומסתמא הכינו עצמם היטיב בכל הענינים בתפלה ובמס"נ ממש כמחז"ל קפץ נחשון עד חוטמו בים. ובטוב הכנתם כנ"ל עלו למקום שנקרא קודש אשר בהגיעו לשם א"צ לצעוק. וע"ז אמר לו מה תצעק אלי. וסיים ולכך בזוה"ק ע"ז הפסוק מה תצעק אלי. מתחיל המאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי רומז להנ"ל:

סא

עוד אמר על מה דאיתא במדרש על הפסוק מה תצעק אלי זש"ה והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כו': ע"ש במדרש

סב

דיקדק בפסוק והיה טרם יקראו ואני אענה. דמשמע בלי שום קריאה ותפילה. ואח"כ כתיב עוד הם מדברים כו'. משמע דדיבור יש רק קודם גמר דבורים יענה אותם. והאריך בדבריו. שיש ב' בחינות אותם הקטנים במדריגתם צריכים תפלה. אבל אותם הזוכים לבחי' עליונה שבחינתם למעלה מהדיבור אינם צריכים שום דיבור ותפלה רק והיה טרם יקראו ואני אענה. ועד"ז הוא בפסוק קרוב י"י לכל קוראיו שמשמע לאחר הקריאה. ואח"כ כתיב לכל אשר יקראוהו ל' עתיד שרצונם לקרוא באמת להשי"ת ואח"כ כתיב רצון יראיו יעשה. רק הכל הוא על דרך אלו השני בחינות שדברנו. וכתיב ראו עתה כי אני אני הוא. הם הב' אני. שלמעלה אין מצדי שום השתנות רק מפאת המקבלים. עכ"פ באותו הפעם היו ישראל במדריגה עליונה ע"י הכנתם ובמס"נ ובפרט שדבקו א"ע במשה שהוא בוודאי היה במדריגה עליונה כמ"ש ויאמינו בי"י ובמשה עבדו. וכיון שהגיעו למדריגה עליונה. א"ל הקב"ה מה תצעק אלי כי אינך צריך לצעוק רק בבחינת והיה טרם יקראו כו' דבר אל ב"י ויסעו:

סג

עוד אמר. דבר אל ב"י ויסעו. שילכו הליכה ל' מסע כמו ונעלה הענן ונסעו וכמו בכל מסעיהם. ר"ל שילכו למדריגה עליונה כמו שהיה הענין בכל המסעות שהיו נוסעים ממדריגה למדריגה וכדאיתא במדרש ע"פ ויאמר י"י אל משה מה תצעק אלי וגו' ואתה הרם את מטך וגו'. מה עליך לעשות לפאר לרומם למי שהמלוכה שלו כו' עכ"ל:

סד

אמר כתיב שם בנימין צעיר רודם א"ת רודם אלא רד ים. שרי יהודה רגמתם כנ"ל שקפץ נחשון עד חוטמו. ואתה הרם את מטך. מטה נקרא המלוכה כי משם קנה יהודא המלוכה של מלכות ב"ד כמ"ש. וע"י מס"נ שקפצו לים זכו לנס כזה לקרוע להם הים ולומר שירה כי אצל השי"ת אין שום פלא לכל דבר רק השי"ת רצה שיזכו בעצמם לזה שיראה מהם תחלה מס"נ על אמונתנו יתברך. וזהו מה תצעק אלי הדבר ששייך אלי אינך צריך לצעוק על זה. רק דבר אל בני ישראל ויסעו שיסעו ויתקרבו בכל פעם יותר לי"י. אין להם אלא ליסע. ובמה יתקרבו לי"י במסירת נפשם והים איננו עומד בפניהם. דהנה כתיב והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה. פי' האבן בוחן של ישראל במה נבנה לבא לשלימות שיהיה אבן שלמה כדכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. במה במסעות של ישראל נבנה שנוסעים בכל פעם והולכים יותר ויותר ממדריגה למדריגה וע"י אמונה דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. מה עליך לעשות לפאר לרומם כו' ולתת שיר ושבח כו' למי שהמלוכה שלו. מי הם המלוכה שלו. ישראל. כי המלוכה שלו נתעלה ע"י ישראל מה שישראל פועלים עם היגיעה שלהם מן עולם התחתון עד רום כל המעלות. כל העולם של הקב"ה היא רק המלוכה נקראת על ישראל. והוא מושל על כל העולם כולו. וישראל מקבלים עליהם המלוכה והחיות מהשי"ת בעצמו והם ממליכים אותו עליהם במסירת נפשם:

סה

אבי זצוק"ל אמר. כי לי"י המלוכה מלך נקרא על ישראל. ומושל בגויים. והראיה כי אחר שקבלו החיות והקדושה מהקב"ה ואמרו שירה ואחר השירה נאמר י"י ימלוך לעולם ועד. כי לי"י המלוכה וגו'. ובשעה שאנו אומרים ומספרים הנסים שעשה י"י יתברך עמנו צריך להתעורר להאמין ולידע שגם בזמן הזה נתעורר אותן האורות ואותה הבחינה עצמה של קריעת ים סוף. רק ישראל צריכין להשיג החיות והיגיעה של הדבר. ואם נצטרך בוודאי יתבקע הים רק לע"ע צריך לקרוע את הים החומרי והגשמי והתאוות רעות וימסרו נפשם באמת להקב"ה. עזי וזמרת יה. יו"ד יתירה ע"ש המחשבה נאמרה. אז ישיר. י' יתירה. וכן נאדרי בכח. העיקר הוא המחשבה כי זהו כל הנקודה של בר ישראל שיקשר המחשבה לי"י. הכלל הוא שהמלוכה של הקב"ה הוא שכ"א ימליך את השי"ת על עצמו על כל אבר ואבר על כל מדה ועל כל תאווה בכל שעה ובכל רגע ימליך עליו את הקב"ה. ומהו עוד המלוכה של השי"ת שימסור נפשו בעבור השי"ת. ומהו עוד המלוכה של השי"ת שיהיה חזק בהאמונה של השי"ת. ביתר שאת ויתר עוז צריכין להתחזק באמונתו. א"א זצ"ל אמר דאיתא בגמרא הללו כו' והללו כו' צריך כ"א לעשות חשבון בעצמו אם הוא אינו מן הללו הנ"ל:

סו

זאת אמר שביעי של פסח על מדרש אחד. אבי זצ"ל אמר אדם מקדש א"ע מלמטה בשמירת הברית מקדשין אותו מלמעלה במוח ובמחשבה. ואפשר שזהו הפירוש מה שאמרו שהיו"ד ע"ש המחשבה נאמרה כי זה כל האדם. כי כאשר היו"ד חותם הברית נקי גם המחשבה נקיה. ומי שיעזור לו השי"ת שהוא נקי יכול לומר את השירה. א"ז ישיר. הכוונה הוא על המילה שנתנה בשמיני א"ז גימטריא ח'. שמונה ימי מיל"ה. ולאו דווקא השירה רק כל דבר. היום אנו עומדין בענין השירה ולמחר ג"כ בהשירה. תמיד היא השירה כמו"ש בזוה"ק לאמר בעלמא דין וכו'. בכל דבר אם הוא נקי אזי טוב ובאם ח"ו אינו נקי צריך לראות שיהיה נקי והבן:

סז

וסיים בברכה ואמר יעזרינו השי"ת שדברינו יכנסו ללב בנקודת אמת. נקודת אמת בדברים שבינו לבין קונו ואין מכיר בו אלא הקב"ה. וזהו הסימן אם בינו לבין קונו הוא שוה כאשר לפני הבריות זהו סימן שהדבר אינו בשקר ובכסילות. ויהיה טוב לנו בכל. באכילה ובשתיה ובשינה ובכל הדברים יהיה הכל טוב כאשר טוב וישר לפני השי"ת:

סח

והשיאנו. יטעננו. מה יטעננו. י"י אלקינו. הצדיק הקדוש ר' ברוך זצוק"ל אמר נודה לך י"י אלקינו על שהנחלת וכו' ועל הכל י"י אלקינו אנחנו מודים לך. פי' על כל דבר אנו מודים לך ע"ז שאתה י"י אלקינו. עבור זה אנחנו מודים לך יותר מעל כל דבר. אף כאן הפשט הוא כך. והשיאנו. תטעננו. במה. י"י אלקינו. שי"י יהיה אלקינו. ובמה את ברכת מועדיך. עם הברכות של מועדיך. ומזה יהיה לחיים טובים ולשלום:

סט

פסח איז דער צייכין מכל הימים טובים. ובו נרשם כל הימים טובים והוא היסוד מכל הימים טובים כמו שאנו אומרים זכר ליציאת מצרים ומן הפסח נוטלים על כל השנה. וכל יו"ט בבחינתו כך הוא לכל השנה:

ע

עוד אמר. בפי' הפסוק מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו. דיקדק על ל' מה תצעק אלי היה לו לאמר למה תצעק אלי. ועוד וכי למי יצעק. התחיל לדבר מענין אמונה ואמר. אתי מלבנון כלה א"תי מ"לבנון ת"בואי ר"ת אמ"ת. ת"שורי מ"ראש א"מנה. ר"ת אמ"ת למפרע. מראשית האמונה. אמונה צחה וברורה הנמשכת ממקום עליון בזכות זה זכו לומר שירה. והאריך בתוכחת מוסר בעניני התפלה. וזהו מה תצעק אלי כיון שהם עומדי' בזו הבחינה אינם צריכים לבחי' צעקה. דבר אל בני ישראל ויסעו. שימשיכו עצמן לדביקות השי"ת:

עא

איתא במדרש. תשורי מראש אמנה זה אברהם שנאמר והאמין בי"י. מראש שניר. זה יצחק. וחרמון זה יעקב:

עב

למשל כשמלמדין ילד קטן לילך מעמידו קרוב אליו בכדי שילך מעט וכל מה שהילד מתקרב אליו אזי הוא מרחיק ממנו מעט לאחוריו עד שמלמדו לילך היטיב. כך הוא הקב"ה הולך לפניהם ומה שנתדמה לנו שהוא מתרחק ח"ו הוא רק בכדי לקרב אותנו באמת עד שנוכל לעלות כל הנצרך. וזה שכתוב כי הולך לפניכם י"י ומאספכם אלקי ישראל כביכול ב"ה וב"ש הוא מתאסף עצמו בתוך ב"י ונקרא אלקי ישראל ר"ל (שהקב"ה) במצרים היה התגלות גדול והיה צריך הקב"ה לעשות אז התגלות גדול כזה לעין כל. נסיו ונפלאותיו הגדולים והרמים כדי שיאמינו שי"י הוא הגדול הגבור והנורא והיכולת בידו לעשות כל אשר חפץ. וכדאיתא בזוה"ק לאחזאה מאן אתר אפיק לון לחירות. כי יש מקום שנקרא חירות שם הוא חירות גמור והקב"ה המשיך להם המקום הזה ונעשו בני חורין על ידו. ומסתמא כשאמר לאחזאה מאן אתר אפיק מסתמא היה נראה להם אותו המקום. וזהו שאנו אומרים בפסח זמן חירותינו שהמשיך להם הקב"ה המקום של החירות בהזמן ונעשו בני חורין. וזהו יציאת מצרים. וקריעת ים סוף איתא שהיה גדול מאוד. ולפי שהיו צריכין לבא לבחי' והשגה גדולה הוכרח להיות צער גדול בעת קריעת ים סוף והיה ירידה צורך עליה כמשל התינוק שמעמידין אותו ברחוק כדי ללמדו לילך היטיב. והנה כתיב וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו'. ומי הם העננים וממה נעשו העננים. איתא בזוה"ק. וי"י הולך לפניהם יומם. דא אברהם כו' ולילה בעמוד אש דא יצחק. ללכת יומ"ם וליל"ה דא יעקב. ועוד איתא על פסוק ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. בפניו דא יצחק. הגדול דא אברהם. עכ"פ נמצא שהעננים היו האבות הקדושים. והעיקר ללכת יומם ולילה זה יעקב כידוע. וצריך כ"א להיות הולך מעלה אחר מעלה הן ביום הן בלילה להתחזק בעבודתו עבודת הקודש. ובזה מובן המדרש כיון שעיקר קריעת ים סוף היה ע"י ויסע ויבא ויט. שמות ע"ב. ע"י העננים שהם אברהם יצחק ויעקב ועל ידם באו ישראל למדריגת שירת הים. וזהו תשורי כמו תשירי שאמרו שירה בכח האבות שהם עמוד אש וענן:

עג

היוצא לנו מזה. הכלל הוא מה שאמר א"א זצוק"ל בשביעי של פסח להסתכל בעצמו ולחשוב החשבון של הללו והללו ולידע מאיזה הללו עומד. ולעשות תשובה שלימה:

עד

והנה אנו אומרים בכל יו"ט. והשיאנו י"י אלקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום. מועד הוא ל' יחוד וגם ל' זמן. וכל הברכות נכללים במועדים והכל הוא תלוי בנו לקבל הברכות. וזה אנו מבקשים והשיאנו. היינו להטעין עלינו את ברכת מועדיך. היינו הברכות הנכללים במועדים והכל הוא תלוי בנו לקבל הברכות. וזה אנו אומרים לחיים טובים. כשאומרים לחיים טובים נכלל בו כל הטובות. הן בגשמיות הן ברוחניות. ולשלום ג"כ כולל כל הדברים. לשמחה ולששון זה בוודאי טוב מאוד כשנשמעין ששון ושמחה בבתי ב"י:

עה

כאשר רצית ואמרת לברכנו. היינו כאשר היה רצון השי"ת הפשוט כשעלה ברצונו הקדוש והטהור לברוא את העולם וברא אותו. בוודאי היה רצונו ליתן ברכה לכל העולם עד בלי די כי דרכו להיטיב. והשי"ת יתן לנו שנה טובה ומתוקה והעיקר הוא שכל בר ישראל יאחוז במקומו לפי מה שהוא ומקומו של ישראל הוא הקב"ה שהוא נקרא מקומו של עולם וצריכים לאחוז בו. וצריך כ"א לשמור את עצמו שלא לבא לידי חימוץ בזו השנה. והשי"ת ישלח רפואה למי שצריך לרפואה. ופרנסה למי שצריך פרנסה. ולחשוכי בנים יתן זרע של קיימא לעבדו בלב שלם ונפש חפצה ולא יחסר ח"ו מילדי ומזקני עמו ישראל. אלא לפרות ולרבות וירוממו קרנם ברום המעלות ויתחיל להשמע כ"ט בבתי ב"י הן ברוחניות הן בגשמיות בבי"א:

עו

כשחל אחרון של פסח בשבת אמר בליל ש"ק בשעת אמירת אשת חיל. ותשחק ליום אחרון. זה אחרון של פסח:

עז

נורא תהלות עוש"ה פל"א. עשי"ה הוא מדריגה השפילה שבכל המדריגות. פלא הוא מדריגה העליונה שבכל המדריגות. והשי"ת מיחד ומקשר כל המדריגות. עלמא דא ועלמא דאתי בשיקולא חדא אתיין. והראיה לזה בברכת אשר יצר כו' ומפליא לעשות. פירשו הקדמונים ז"ל שקשר דבר רוחני בדבר גשמי. והיכן רמוז זה בלשון ומפליא לעשות. אלא כמו שדברנו. ומפליא פי' פלא עליון. לעשות פי' בעשיה. והבן:

עח

עוד אמר המדרש. אז ישיר משה. זש"ה אתי מלבנון כלה. אתי מטיט ולבנים. תבואי. משל וכו'. ד"א מלבנון מליבון מעשים שבך. תשורי מראש אמנה. בזכות אברהם שהיה ראש המאמינים. זכו ואמרו שירה: עכ"ל

עט

אמר מטי"ט ולבני"ם. מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מלובן מעשים וכו'. אמר. א"תי מ"לבנון ת"בואי ר"ת אמ"ת. ת"שורי מ"ראש א"מנה ג"כ ר"ת אמ"ת למפרע. תשורי יש בו ג' משמעות. תשורי מלשון ראיה. תשורי מל' שירה. תשורי ל' מתנה. מראש אמנה. בזכות אברהם שהיה ראש המאמינים. אח"כ התחיל בדברי מוסר ואמר. הגם מי שמקום חוצבו ממקום קדוש וגבוה. עכ"ז צריך יגיעה ולעמול בעבודה ואם לאו אינו כלום. וסיפר המעשה מהבעש"ט הק' נבג"מ. שנראה לבנו אחר פטירתו. ושאל אותו איך עובדין את הבורא ונדמה לו הר גבוה תחת השמים ואצלו עמק עמוק מאוד. ועמד על ראש ההר וזרק א"ע לתוך העמק ונתפרקו אבריו עד לפרורין. ואח"כ א"ל כך עובדין את הבורא. וזהו אתי מלבנון כלה. ממקום לובן העליון ממקום גבוה הנקרא לב"ן. וז"ש כי ראיתי את אשר לב"ן עושה לך. הלובן העליון עושה אתך. א"תי מ"לבנון ת"בואי. היש דברי חיבה וחמודות וקורבות וקדושה יותר מזה. והר"ת אמ"ת כנ"ל. וחותמו של הקב"ה אמ"ת. כי א' הוא הראש והמ' הוא האמצע. והת' הוא סוף. ולכך הוא חותמו. כי הא' רומז אני ראשון. והת' אני אחרון והמ' הוא רמז מבלעדי אין אלקים. והעיקר להאמין באמונה שלימה אשר מבלעדי אין אלקים:

פ

במוצאי יו"ט של פסח אמר על מדרש של הפסוק. ויאמינו בי"י וגו' אז ישיר וגו'. גדולה אמונה שבשבילה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב שבשכר האמונה זכו ישראל ושרתה עליהם שכינה. ואמרו שירה שנא' והאמין בי"י ויחשבה לו צדקה: ע"כ

פא

פתח ואמר. אתי מלבנון כלה א"תי מ"לבנון ת"בואי. ר"ת אמ"ת. ת"שורי מ"ראש א"מנה ג"כ ר"ת אמת למפרע ותשורי הוא ל' ראיה ול' תשורה. וביאר כי האמת והאמונה הם ב' דברים קשורים זה בזה והם עיקר הכל וע"י האמונה בא אל האמת וע"י אמת בא לאמונה. ואמר כי אמונה בלב יש לכל בר ישראל שמאמין שיש בורא ממציא הכל ומשגיח ומנהיג כל העולמות אבל אמונה חזקה כזו שיוכל לעבור ולדלג על כמה ענינים בחום לבו זו אינו כי אם במי שהוא סר מרע והתקין מדותיו:

פב

בעיו"ט של שביעי של פסח. אמר כתיב ימים יוצר"ו ולו אחד בהם. שהכניס צורה בהימים כל יום ויום לפי ענינו הכל מצידינו באותו המידה ובחינה שהוא מתלבש בהם להתגלות לנו כי אין שום יום שוה לחבירו ופשיטא ר"ח ופשיטא שבת ופשיטא יו"ט. אבל לו אחד בהם כי אצלו יתברך שמו הכל באחדות גמור. וכן צדיקים יש לכאו"א בחי' בפני עצמו ואין אחד יכול לתקן מה שחבירו מתקן. ואמר בשם הרב הקדוש מקאזניץ שאין בעולם שני צדיקים בבחינה אחת. כי אם היו בבחינה אחת לא היה צריכים שנים. וכן הימים יש לכל יום ויום צורה בפ"ע. הגם שהם שייכים ונכללים זה בזה כגון פסח בר"ה ור"ה בפסח. ויש רמז לזה מאמר הזוה"ק. כתיב בתקיעותא דרב בבבל תלת ובכ"ן ובכ"ן ובכ"ן. והוא מרמז לשמות היוצאים מן הפסוקים של קריעת י"ס. ש"מ שהם נכללין זה בזה. עכ"ז יש לכ"א מצוה בפ"ע. בפסח מצה ומרור. ובראש השנה תקיעת שופר ושאר דברים. וזהו ע"ד שאמרנו ימים יוצרו. שהכניס בהם צורה לכ"א בפ"ע כי כל יום פועל פעולתו ואין אחד יכול לתקן תיקון חבירו כי כך עלה רצון הבורא שיתוקן בכל יום תיקונו עד ביאת משיחנו שיתוקן הכל ואז יהיה הכל באחדות גמור. וכבר בארנו ע"פ המלך המרומם לבדו מאז. היינו עפ"י המדרש. דהיינו מעת קריעת י"ס מאז ישיר וכו'. המשובח והמפואר והמתנשא מימות עולם. ע"י ימות עולם ע"י תקונם בכל יום הוא מתנשא. וזהו שאנו אומרים המשילוך ברוב חזיונות הנך אחד בכל דמיונות היינו כנ"ל כי הוא נמשל אלינו ברוב חזיונות בכל יום ובכל עת לפי עניניו והכל מצידינו. כי בעת הבריאה היה רצונו ית"ש שיהיה בריאת האדם על צד השלימות. ואח"כ כשנתקלקל. רצון הבורא ית"ש הוא שיהיה תיקון העולם ע"י עשייתינו דווקא. אבל באמת הנך אחד בכל דמיונות. כי אצלו י"ת הכל באחדות גמור:

פג

איתא במדרש. ע"פ מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו. ויסיעו הדבר מלבם. ואתה הרם את מטך. ר' יהושע אומר אין להם אלא לרומם להדר לברך ולקלס למי שהמלוכה שלו. עכ"ל:

פד

הקשה ע"ז. מהו הל' מה תצעק אלי. וכי למי יצעקו. התחיל במאחז"ל. לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. וביאר כי בשבחו של מקום נכלל הכל ויוכל לפעול כל הענינים. ואמר כי ל' יסדר הוא סדר גמור כגון קדש ורחץ. וזהו מה תצעק אלי. כי מה לך לצעוק כי אם לסדר בשבחו של מקום. דבר אל ב"י ויסעו. ויסיעו הדבר מלבם. היינו שימשיכו הדיבור למרחוק כי בזה יפעלו הכל. ואתה הרם את מטך. אמר המדרש אין לך אלא לפאר ולרומם וכו' למי שהמלוכה שלו וכו'. כי אין המלכות נקרא כביכול אלא על ישראל. כמ"ש כי לי"י המלוכה ומושל בגוים. כי ל' מלכות הוא שמתאחד עם עמו והם מקבלים אותו עליהם למלך. וזהו כוונתו ית"ש בבריאת עולמו להיות נקרא בשם מלך על כל ברואיו וזהו דווקא על ישראל אבל על גויים אינו נקרא אלא בשם מושל כי הוא מושל עליהם כרצונו:

פה

ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לי"י שמורים לכל ב"י לדורותם. דקדק מהו ל' ליל ואח"כ כתיב לילה. ומהו ל' שמורים ול' הוא ול' הזה. אמר כי בתחילה היה בבחי' ליל נוקבא. שמורים הוא שני אופנים. א' ל' שמירה ומהו השמירה הה'. והב' שמירה ל' המתנה על גאולה העתידה. הוא הלילה הוא ל' זכר ולכך כתיב הוא הלילה יש בו ב' ההין וליל באמצע. והם ב' ההי"ן ה' עלאה וה' תתאה. הזה יש בו ג"כ ב' ההי"ן הוא ג"כ רומז למילוי ההי"ן. והטעם כי בה' הוא הנהגת כל העולמות. וביאר איך שצריך לעשות כל עובדא בחיות ותענוג וכל מצוה בזמנה כגון מצה ומרור וד' כוסות ושאר מצות של לילה זו הם שמירה והנהגה לכל השנה בבחינתם. וכן מצות סוכה בזמנה וכל המועדים כי כל הרגלים ועניניהם הם מתקנים כאו"א בבחי' שלו להיות הנהגה בזה לכל השנה ואמר כי כ"א לפי בחינתו וערכו יכול לטעום טעם גן עדן בעת עשיית המצות:

פו

כתיב מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עש"ן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל. פתח ואמר. מ"י הוא בחינה סתימאה ששואלין עליו מ"י. וזא"ת היא בחינה נגלית ושניהם מקושרין זה בזה ושניהם יש להם עליה וע"י מה. כתמרות עש"ן. ותמרות הוא שמתמר ועולה כמקל הזה שהוא זקוף. עש"ן כבר ידוע שהוא ר"ת ע"ולם ש"נה נ"פש. שכל הבחינות יש בעולם ובזמן ובנפש. והעליה הוא כפי שעולה מבחי' ע"ולם ש"נה נ"פש כן הוא למעלה כי ידוע שהש"י הוא נגלה ונסתר. וכן התורה יש בה נגלה ונסתר וכן בכל דבר ואפילו באדם. כי החיות הוא נגלה וכח הדיבור הוא נסתר וכלי המעשה הם נגלים. מ"י זא"ת עולה ומתחברים המ"י יורד לזא"ת או הזא"ת עולה למ"י. ומתחברים יחד מן המדבר. ע"י הדיבור. כתמרות עשן. כי העשן הוא ע"י כח האש שטבעו וכחו ויסודו לעלות למעלה כן כח הדיבור שבאדם עולה למעלה כי הוא יוצא מחיות האדם ומהבל הלב שלו ששרשו למעלה כי כח הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד. מקוטרת ל' קישורים ע"י מה מתקשרים. עז"א המדרש. מור זה אברהם ולבונה זה יצחק וכו'. מכל אבקת רוכל זה יעקב שנאמר ויאבק כו'. רוכל זה יוסף הצדיק. כי ע"י האבות יש חיבור למ"י בזא"ת. מאת י"י היתה זא"ת. כי הבחינה זא"ת מאת י"י נלקחה. היא נפלאת מופלא ומכוסה הגם שהוא בחי' נגלית עכ"ז היא מופלא ומכוסה בעינינו. מחמת שהוא בעינינו הגשמים. ועוד מאת ה' היתה זאת היא נפלאת ואפילו הנפלאת ומכוסות היא בעינינו:

פז

איתא במדרש. כתיב זכור את היום הזה וכתיב זכור את יום השבת לקדשו. מה שבת אחד לשבעה ימים כך תשמרו אלו השבעה ימים פעם אחת לכל שנה. עכ"ל המדרש:

פח

אמר כתיב תחילה למקראי קודש זכר ליצ"מ. כי יצ"מ הוא יסוד ועיקר הכל. חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא לאחזאה לון מאן אתר אפיק יתהון. וכן השבת אמרו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם וכו' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. וקשה מה יודיע לו כיון שהוא נותן לו הוא יודע בעצמו. רק הפי' הוא אע"ג שהוא נותן לו. מ"מ כיון שהמקבל אינו יודע טוב המתנה גדולה וחשיבותה זהו שצריך להודיעו. לכן אמרו בשבת מתן שכרה לא אודעינהו. וכן בפסח אמרו חמשין זמנין כו' לאחזאה מאן אתר אפיק לון לחירו. ואמר איך הוא שוה זה לזה. כי שבת הוא יום אחד לשבעה ימים ופסח הוא שבעה ימים. אבל האמת הוא כי הששה ימים הם הכנה ליום השביעי. כי העיקר הוא שביעי של פסח כי הוא השלימות שבו אמרו שירה:

פט

בפסוק אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד. אודך משמע שאודך ואחזיר ואודך בכל מה שאני רואה הנפלאות והנוראות. נפלאים מעשיך. נפלאים הוא ל' מופלא ומכוסה ומובדל. הנוראות אשר הם מכוסים ממנו. נפלאים מעשיך: פלא הוא. שהכנסתם לעשי'. פל"א הוא אל"ף כי הכל נמשך מהאל"ף ואמר כי אל"ף הוא אל"ף. ב' הוא שני אלפי"ן. ג' הוא ג' אלפי"ן. ד' הוא ד' אלפי"ן. ה' הוא ה' אלפי"ן וכן כולם. כי האל"ף הוא נותן חיות לכל. כי בהצטרף אות אלף לאותיות ד"ם נעשה אד"ם. ובהצטרף אות א' לאותיות מ"ת נעשה אמ"ת שהוא יסוד הכל. ונפשי יודעת מאוד. והאיך נפשי יודעת בהם ע"י בחינת מא"ד מא"ד בגימטריא מ"ה והוא גימטריא אד"ם מ"ה אד"ם ותדעהו. ע"י שמ"ה הוא אד"ם. ותדעהו. הוא ל' התחברות כמו וידע אדם. והזכיר את הפסוק י"י אלקי אתה ארוממך כי עשית פלא. ופלא הוא אל"ף כנ"ל והכנסתו לעשי'. וע"י מה היא הידיעה. אמונה אומן. וכמאמר המדרש שע"י האמונה שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה. והאריך בדיבורים על הפסוק ונפשי יודעת מאד בכמה אופנים. שאעפ"י שהנוראות נפלאות ומכוסות עכ"ז ונפשי יודעת ע"י נפשי נודע לנו. והזכיר הפסוק אשר לא נשא לשוא נפשו. נפשי כתיב נפשו קרי. נפשי דא נפש דוד. ובחי' זו הולך בכל העולמות:

צ

והשיאנו ה' אלקינו כו'. כאשר רצית הוא הרצון והוא מקום המחשבה. ואמרת הוא הדבור. לברכנו הוא המעשה. ואח"כ קדשינו במצותיך. קדושה הוא מקום המחשבה ג"כ. ותן חלקנו בתורתך הוא הדיבור שבענו מטובך וכו' הוא בעשי':

צא

איתא במדרש. ויהי בשלח מי צווח ווי פדעה צווח ווי. משל לאחד שמצא צרור מרגליות ולא ידע מה הוא. פגע באדם אחד ונתנה לו בא לעיר התחיל חורז. גדולים לבדם וקטנים לבדם. פגע בו אותו האיש. א"ל חרוז זה בכמה במאה רבוא וזו בכמה בשמונה מאות רבוא. וזו בכמה באל"ף רבוא. כיון שראה כן התחיל צווה ווי לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו כך פרעה וכו' ע"ש במדרש:

צב

פתח ואמר. למה המשילם לצרור מרגליות. צרורא דלעילא דביה חיי כולא. כך היו ישראל לעילא קודם יצ"מ כצרור סתים ולא נודע מהם כי לא נתברר עדיין הטוב מהרע. ואח"כ כשנתברר הטוב מהרע התחיל צווח ווי שראה מה הוציא מתחת ידו. ועוד דיבר מענין המספר במאה רבוא בשמונה מאה רבוא ובאלף רבוא (חסר):

צג

איתא במדרש. עזי וזמרת וגו' אין עז אלא תורה שנאמר י"י עוז לעמו יתן. ד"א אין עז אלא מלכות שנאמר ויתן עוז למלכו:

צד

אמר כי התורה היא העליון מהכל והמלכות היא למטה מהכל וענין קריעת ים סוף הוא הכלול מהעליון לתחתון. כי בשירת הים יש הכל מה שהיה ומה שעתיד להיות וכל הגאולות וכל הענינים שצריך האדם הכל נכלל בשירת הים. ואמר אם יאמר האדם שירת הים בכל לב ובמסירת נפש כ"א לפי מה שהוא. יתוקן כל עניניו בגוף ונפש. עוד אמר כי ע"י עזי שהיא התורה זמרת יה ויהי לי לישועה. היינו ע"י תפלה היה לי לישועה. ובדבריו הזהיר מאד שילמדו גמרא עם תוספות קודם התפלה בעיון כ"א לפי מה שהוא וכמה שיוכל ואמנם סמוך לתפלה ממש עומד מתוך הלכה פסוקה איזהו מקומן כי עי"ז מברר השכל ויוכל אח"כ להתפלל. ואמר בשם הרב הק' רש"ק זצוק"ל כי האלקים עשה את האדם ישר ואח"כ נתעקם. ועיקר ישרות השכל הוא בהתורה. נמצא כשהוא לומד בעיון קודם התפילה נתיישר השכל אצלו ואז היא תפלתו כראוי. ואמר כי לפי דעתו הוא תיקון גדול לכמה ענינים:

צה

ודיבר בענין הספירה ואמר. כי נתנה לנו הספירה לספור חמשים יום ואין לך יום אחד ששוה לחבירו כפי הכוונות שכתוב בהסידור לכל יום ויום. ומסתמא צריכים לכך שיהיו חמשים ולא יותר בכדי להורות על יצ"מ כמו שמתרץ בזוה"ק על אכילת מצה למה לא ניתן מצות אכילת מצה לכל השנה הלא היא נקראת אסוותא. רק הוא כמו שמביא המשל מהרופא וכו' ע"ש וד' יזכנו שנדע פי' המלות. שכך אמר זקני הקדוש זצוקללה"ה שתכלית כל הכוונות וכל הספרים המלאים מזה. התכלית הוא לידע פי' המלות. והכוונות עצמן עין לא ראתה כי גבוהים מאד: