בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר שמות, ויקהל

א

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. משה הוא בחי' הדעת כידוע. וזהו ויקהל משה את כל עד"ת. אותיות דע"ת. כי עיקר מלאכת המשכן בחכמה ובתבונה ובדעת. והראשית הוא מחכמה. דכתיב קודש ישראל לי"י ראשית תבואתו. ואח"כ נתפשט בבינה. ועיקר ההתפשטות הוא בדעת. כמ"ש ובדעת חדרים ימלאו וגו'. וזהו ויקהל וגו'. ובשלשה דברים אלו נבנה העולם וכן המשכן וכן לעתיד כמבואר במדרש:

ב

אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם. וקשה הלא עיקר הצווי של שבת הוא שלא לעשות מלאכה בשבת. ומהו הפירוש לעשות אותם. ועוד מהו שאמר הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה. מהו החיוב לעשות מלאכה בחול. ועוד מהו זה אשר מקודם מדבר התורה ממלאכת המשכן. ואח"כ משבת. ואח"כ עוד משבת ואח"כ עוד ממלאכת המשכן:

ג

ונוכל לומר הכל ע"ד שדברנו. אצל בריאת שמים וארץ כתיב אשר ברא אלקים לעשות. ואיתא במדרש. לעשות עוד. זהו מלאכת המשכן. וכפי דאיתא בספרים אשר כל מלאכת המשכן היה הכל נגד בריאת שמים וארץ ואיתא בגמרא אשר כל הל"ט מלאכות שאסורין בשבת גמרינן ממשכן. ובאמת הוא תמוה וכי בשביל שהמלאכה זו היה במשכן נאסרה בשבת לעשותה. רק באמת הוא כי מתחלה ברא הקב"ה את העולם בשלימות רק אחר החטא נפל כל דבר בעמקי הקליפות אשר לזה הוכרח להיות לבושין ולבושין עד שישוב ויבא לידי שלימות. וזה ידוע כי רצונו של הקב"ה היה שיהיה טעם עצו ופריו שוה. ואח"כ כתיב קוץ ודרדר תצמיח לך ומוכרח להיות חרישה וזריעה וחפירה ועדירה וקצירה ודישה וטחינה ולישה עד שיהיה לחם לאכול וזהו הכל ברורים וברורים דברורים עד שנופל המוץ והתבן ונשאר רק הטוב. וצריך כל אדם לעשות בששת ימי המעשה את הכל ולברר הטוב מהרע. ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי בשבת אין ברורים כלל. אשר לזה אסור בשבת לעשות כל המלאכות הנ"ל אחרי שהכל הוא בכדי לברר הטוב ובשבת אין ברורים. לזאת צוה הקב"ה לעשות כל המלאכות בששת ימי המעשה ולברר הכל בכדי שיהיה לו מה לאכול בשבת בלא ברורים. ולכן גמרינן כל המלאכות של שבת ממשכן כידוע שמלאכת המשכן הוא נגד ששת ימי בראשית. וכל המלאכות שבמשכן היה הכל בכדי לברר הכל ולתקן את החטא של אדה"ר וגם חטא העגל ולבא אל הקדושה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולזה לא דחה מלאכת המשכן את השבת מאותו הטעם עצמו כי כל המלאכות היו נעשים בכדי לברר כל דבר ובשבת אין שום ברורים. ולזה גמרינן הלכות שבת ממשכן כי הכל הוא בחי' אחת. מלאכת המשכן וגם כל העשיות של כל אדם בכל מקום ובכל זמן הכל הוא ברורים לברר הטוב מהרע ולעלות הכל למעלה לשמים. אבל שבת נקרא קודש אשר בשם אין שום צד אחר ולא נצרך לברורים. ויכול להיות אשר לזה אחר שנגמר המשכן וכמו כן הבית המקדש והיו העולם בתכלית השלימות ולא היה צריך העולם כלל לברורים. הותרו להקריב קרבנות בשבת. כי כל זמן שיש מלאכה יש חילוק בין חול לשבת אבל אחר שהושלם העולם ע"י המשכן בתכלית השלימות ולא היה שום מלאכה לעשות רק הקרבנות הוא בכדי לעשות היחוד השלם ובלי שום ברורים אין חילוק בין שבת לחול והותרה לעשות מלאכה בשבת ג"כ בתוך המשכן אשר שם השלימות הגמור. וזהו הפירוש. אשר צוה י"י לעשות אותם דווקא בששת ימים בכדי לברר כל הטוב מן הרע. וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי כל איש צריך לעשות מקדש י"י בתוכו ולתקן הדבר שבא בשבילו לעולם הזה ולברר הכל הן בעשיית המצות והן באכילה ושתיה ולייחד הכל בעובדא ומלולא ורעותא דלבא שזה נקרא זריעה וקצירה וטחינה הכל בששת ימים בכדי שיאכל בשבת בלא שום ברורים:

ד

ולזה איתא בגמרא. עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכו'. כי אחרי שיהי' אז העולם בתכלית השלימות ויתוקן העולם ויתעלה כל דבר אין נצרך לשום ברורין ויהיה כמו שהי' רצון הבורא בעת בריאת העולם שיהי' טעם עצו ופריו שוה. ומאותו טעם עצמו הותרו כל המלאכות במשכן בקרבנות כי בשם היה היחוד הגמור כמו שדברנו. ולזה איתא בגמרא שזה הדיבור נאמרו ביחד לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וביום השבת שני כבשים וגומר. וד"ל:

ה

ששת ימים תעשה מלאכה. אלע ששה ימים מוז איין יוד טאן בעבדות הבורא לברר הנה"ק משית יומין דחול. ובשבת אין בירורים שכולו קודש כנ"ל:

ו

איתא במדרש. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת. העולם נבנה בג' דברים אלו. דכתיב י"י בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. והמשכן נבנה בג' דברים אלו כנ"ל. ואף לעתיד יבנה בג' דברים אלו כנ"ל שנאמר בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו וגו':

ז

ונוכל לומר. כתיב ויקהל. מהו ל' ויקהל. ועוד מהו אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם. אם על מלאכת המשכן הלא מתחיל להלן וכתב שנית ויאמר משה וכו' זה הדבר וכו'. אם על מצות שבת הסמוך לויקהל. מהו לעשות הלא עיקר ציווי של שמירת שבת הוא שלא לעשות מלאכה. ונוכל לפרש שעיקר ציווי בחי' העשיה הוא [*זאת מצאנו בהעתקה אבל נר' שאין כאן מקומה] (אלקים) בששת ימים היינו הל"ט מלאכות שממשכן גמרינן שבהם תיקון העולם חרישה זריעה קצירה ואלו הל"ט מלאכות ממשכן גמרינן שצריך להפוך לט"ל של ברכה כמ"ש אאמו"ר זצוק"ל. וזהו עיקר ברור ותיקון העולם. וזה נכלל בפסוק אל"ה הדברי"ם כמבואר בגמרא (שבת דף צ"ז) דברים הדברים אלה הדברים. וזהו אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה ובשבת העשיה פי' התיקון שלא לעשות אלו המלאכות כי שבת א"צ תיקון:

ח

ראו קרא י"י בשם בצלאל. איתא במדרש. זש"ה טוב שם משמן טוב מה שמן טוב צף על פני המים למעלה כך שם טוב. ד"א שם טוב עולה שנאמר ואגדלה שמך. ושמן טוב יורד שנאמר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו'. עכ"ל:

ט

הנה שמעתי מאאמו"ר זצוק"ל. טוב שם כשנלקח מן שמן טוב. כי באמת עיקר עובדות של צדיקים שיהיה יחוד בין המדות ושלא יהיה ח"ו שום פירוד. וזה ידוע כי שמן נקרא חכמה. ומדת מלכות נקרא שם כדכתיב ויעש לו דוד שם. והעיקר הוא שיהיה שלימות גמור בין המדות ושלא יהיה ח"ו שום פירוד. וכפי שהלביש הש"י את מדותיו י"ת וכל מדותיו מקבלין אורו י"ת מן חכמה עליונה ע"י השתלשלות עד מדת מלכות. וזהו הפי' כי [*אולי צ"ל שמן] שם טוב צף למעלה כי זהו העיקר לידע שכל הבחי' מקבלין מחכמה עליונה. ומדת החכמה משפיע למטה כי כולא חד. הכל אורו ית"ש. רק בכדי שיוכל העולם לקבל אורו י"ת צמצם הקב"ה את אורו הגדול בהשתלשלות מעילה לעלול עד מדת מלכות המנהגת את העוה"ז ואח"כ מתייחדים כל העולמות למעלה ע"י תורתו ומצותיו של הקב"ה. ופשוט הלא ידוע כי נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. כי החיות רצוא ושוב. והכל הוא של הקב"ה אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. ולזה אומר המדרש מקודם כי שם טוב צף למעלה כמו שמן טוב. כי צריך להעלות כל המדות למעלה: ואח"כ אמר שם טוב עולה למעלה שנאמר ואגדלה שמך. כי זה ידוע שצריך להתגדל שמו ולייחד הכל לחכמה עליונה. ושמן טוב יורד כידוע שהחכמה נקראת שמן והיא המשפיעה לכל המדות כמ"ש כשמן הטוב יורד על הזקן וגו' שיורד עפ"י מדותיו. היינו שמשפיע לכל המדות. וכמו כן מתייחדים כל המדות למעלה כי כולם הכל אורו יתברך שמו:

י

וזש"ה ראו קרא י"י בשם בצלאל וגו'. היינו כל המדות ממטה למעלה עד למטה יהוד"ה. כי כולם מקבלים משם הויה ב"ה. וזהו ראו קרא י"י בשם. כי ידוע שהעיקר הוא וידעת היום והשבות אל לבבך כי י"י הוא האלקים. וכמ"כ כתיב ביעקב והיה י"י לי לאלקים. וכן אמר דהע"ה אני אל אלקים אקרא וי"י יושיעני. וכמ"כ ערב ובוקר וצהרים אשיחה. במשה רבינו כתיב ומשה עלה אל האלקים ואח"כ ויקרא אליו י"י כי זהו עיקר עבודה של איש ישראל לידע שאין שום שינוי ח"ו רק כולא חד. וצריך לאכללא שמאלא בימינא יראה ואהבה. רק תחילת העבודה צריך להתחיל מן היראה עד שיבא לאהבה האמיתית. וזהו ומשה עלה אל האלקים. שהתחיל מן היראה וכמו שדברנו כבר מזה. והשי"ת כשמשפיע טובו וחסדו לזה העולם מתחיל מן האהבה. וכמו שאמרנו כבר על המדרש. מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. והנה הוא תמוה מאוד. הלא רצונו יתברך רק להיטיב לברואיו. ועוד וכי שייך ח"ו אצל הקב"ה שינוי רצון. רק הפי' הוא כך כי רצונו הטהור הי' שיהיה רק טוב ושיתנהג זה העולם בטובו וחסדו הגדול אפילו ע"י מדה"ד. היינו שמדה"ד יסכים ג"כ לטוב. רק שראה שאין העולם מתקיים כי קלקלו הדורות. לזה הוכרח לשתף מדה"ר בכדי שלא יקטרג מדה"ד:

יא

ולזה איתא בספרים אשר אחר ביאת משיח יהיה הלכה כב"ש כידוע שהם כנגד מדה"ד וכשיהיה אז העולם בשלימות הגמור אז יתקיים מחשבתו הקדומה ויתנהג העולם ברוב טוב אפילו ע"י מדה"ד. וזהו עיקר העבדות של צדיקים להשוות שני העולמות ולתקן הכל ולייחד הכל לשם הויה ב"ה ומתחלת אצל האדם מן היראה. ולזה אמר דהע"ה אני אל אלקים אקרא. היינו אני מתחיל מן היראה. ואח"כ וי"י יושיעני. וכמ"כ ערב נקרא יראה ובוקר נקרא אהבה. וז"ש כאן ראו קרא י"י בשם היינו אהבה ויראה שגילה הקב"ה שמו הגדול וצימצם עד בחי' הנקרא שם זהו היראה מלכות בית דוד. וכמו שהיה רצונו כך בעת בריאת עולמו כידוע שהמשכן הוא נגד בריאת העולם והיו בתוכו כל הכלים וכל הדברים הכל כנגד בריאת העולם. ונתעורר הדבר כמו שהי' בעת הזאת מחשבתו הקדומה שיתנהג העולם בחסדו הגדול גם ע"י מדה"ד. ולזה כתיב ראו קרא י"י בשם עד למטה יהודה. היינו כל העולמות ממטה למעלה כי שם נקרא מלכות בית דוד. ואח"כ בצל אל. ואח"כ בן אורי. זה אורו של הקב"ה שצימצם בתוך מדותיו. ואח"כ בן חו"ר. כמו שאמר הרב הצדיק הקדוש מוהר"ש קארלינער זצוק"ל. דודי שלח ידו מן החו"ר ל' חירות. וזהו ג"כ כאן. בן חור שייחד כל המדות לעולם החירות. ואחר כך למטה יהודה שיש בזה שם הקדוש בשלימות:

יב

וימלא אותו רוח אלקים. לשון רצון. היינו אחר שידע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. וייחד שני השמות ביחד כי י"י הוא אלקים. אזי נתמלא ברצון הקדום. היינו שיוכל העולם להתנהג גם ע"י בחי' אלקים כי כולא חד רק טוב. ובאמת הלא כתיב כי מאתו לא תצא [רעה] ח"ו. רק העיקר בחי' הדין הוא לירא מפניו ולדבק במצותיו ולסור מרע בכדי שיהיה לעולם רק טוב. אבל כשנעשה העולם בתיקון הגמור ונתייחדו כל העולמות למעלה אזי נתקיים רצונו הפשוט שיושפע לעולם כל טוב גם ע"י בחי' אלקים. וזהו בחכמה ובתבונה ובדעת. פי' שיתקשרו כל העולמות ע"י הדעת:

יג

ולחשוב מחשבות. ג"כ כמו שדברנו. למחשבתו הקדומה. מתחלה עלה במחשבה כו'. ואח"כ בכסף ובזהב ובנחושת כל המדות:

יד

ובחרושת אבן למלאות. כידוע בחי' הנקרא אבן וצריך למלאות כל הבחי' עם טובו וחסדו הגדול. ובחרושת עץ. כמו שדברנו שיהיה טעם עצו ופריו שוה שיתייחדו כל העולמות ויבוטל הרע והקליפה לגמרי רק יופיע אורו יתברך בכל העולמות. וזהו ראו קרא י"י בשם. ואח"כ

טו

ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ואיתא בגמרא עילוי שבשבטים עם ירוד שבשבטים. כפי שדברנו שנתייחדו כל העולמות ע"י עשיית המשכן שהיה נגד בריאת העולם וכמו שהזכרנו מקודם יודע היה בצלאל לצרף באותיות שנבראו [בהן] שמים וארץ. ולזה היה אתו אהליאב משבט דן ירוד שבשבטים זה בחי' מלכות ולזה נקרא שמו דן שני אותיות מן אדנ"י וזה נקרא בחי' ארץ ונקרא ירוד. ובצלאל היה משבט יהודה שיש בתוכו שם הקדוש בשלימות ונתייחדו כל הבחי' ונעשה הכל כפי מחשבתו הקדושה וכדאי' בזוה"ק אשר בביאת משיח יהיה שרי' משבט דן. הכל לרמז אשר זהו עיקר השלימות שנתייחדו כל הבחי' ממטה למעלה ויביאו אורו של הקב"ה מלמעלה למטה. ולזה נקרא אהליא"ב כידוע מהו הבחי' הנקרא א"ב. בן אח"י סמ"ך. ונתייחדו כל הבחי' וכל המדות וכדאיתא בא דוד וסמכן ברוה"ק סומך י"י לכל הנופלים. וזהו ג"כ בחי' משיח שיבא אי"ה ב"ב. הן שיהיה אחישנה והן ח"ו בעתה. עכ"ז יהיה השלימות הגמור ויתעלו כל הבחי' שנפלו ויהיה יחוד בין הדבקים ויקוים מחשבתו הקדומה אשר מתחלה עלה במחשבתו כמו שדברנו לעיל:

טז

וימלא אותו רוח אלקים. היינו בחי' היראה. בחכמה ובתבונה ובדעת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת אעפ"י שבכ"מ כסף קודם. במלאכת המשכן זהב קודם כי בשלימות הגמור זהב קודם וד"ל. ובחרושת אבן למלאות. חרושת ל' מחשבה. אבן למלאות. ע"ד משם רועה אבן ישראל. ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת. ע"ץ ע"ד עץ חיים היא. ולהורות נתן בלבו כו'. וד"ל:

יז

וחשב אפודתו אשר עליו. איזו מחשבה מאפדו. כמעשהו. המחשבה שמביאה לידי מעשה. ואיזו מחשבה מביאה לידי מעשה במחשבה של אמונה. כתרגומו בהמיי"ן אפודא:

יח

או יאמר. וחש"ב ל' מחשבה. אפודתו אשר עליו כמעשהו שהמחשבה צריך להיות תמיד טוב כמו המעשה ממנו יהיה:

יט

והמלאכה היתה דים וגו' לעשות אותה והותר. ובאמת הוא כעין סתירה קצת מקודם אמר דים ואח"כ אמר והותר. ונוכל לומר כי זה מבואר בכמה מקומות שמלאכת המשכן היה הכל מכוון נגד מעשה בראשית. וכדאיתא במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו. מלאכת שמים וארץ כלתה אבל מלאכת המשכן לא כלתה. כי עיקר קיום העולם נגמר ע"י מלאכת המשכן כי כל מה שהיה במשכן מרמז הכל נגד עולמות עליונים ואז נעשה היחוד הגמור. וזהו פירוש והמלאכה היתה דים אז במעשה בראשית. והותר עד מלאכת המשכן שנגמרה בריאת העולם בעת עשיית המשכן. ונראה לומר אשר לזה כתיב ויקהל משה מקודם ודרש להם הלכות שבת. ואח"כ כתיב מלאכת המשכן להורות כי הל"ט מלאכות שאסורין בשבת גמרינן ממשכן. היינו שהיה מוכרחים כל המלאכות להיות במשכן כדי לתקן חטא אדה"ר ולברר ע"י כל המלאכות האלו. היינו זריעה וחרישה וקצירה וכמ"כ כל המלאכות שהיה במשכן הוכרחו להעשות הכל בכדי לברר כל דבר. וממילא אסורים בשבת כי בשבת אין שום ברורים. וזהו אשר אנו למדים כל הל"ט מלאכות ממשכן. וזהו אשר ברא אלקים לעשות. היינו שצריך תמיד לברר ולהעלות הכל לשרשם. אבל בשבת עיקר עשיה שלא לעשות כלל כי בשבת א"צ לברר כלל כמו שדברנו. לזה כתיב ששת ימים תעשה מלאכה. היינו שמוכרחים אנו לעשות ולתקן כל המלאכות בכדי לברר הכל וע"י העשיות שלנו יתעלו כל העולמות וכל הנ"ק. ולזה אנו למדים הכל ממשכן כי במשכן היה זהב וכסף ונחושת וכל אבנים יקרים. והנה מה נחשבו כל המינים הנ"ל בעיני הבורא ב"ה. וזה אין שום עיקר ח"ו. רק העיקר הוא הברורים שברר ע"י כי הם נרמזים למדות עליונות כי כל בנין המשכן היה דוגמא של מעלה. ולזה כתיב כל חכם לב בכם יבואו. כי באמת וכי זהו עיקר המלאכה והחכמה לעשות בגשמיות. רק העיקר החכמה הוא שיהיה חכם לב. שיעשה הכל בחכמת הלב ויהיה כדוגמא של מעלה. ונראה אשר בכ"מ שנאמר בתורה חכמה כתיב אצלו לב כי רחמנא לבא בעי ואיזוהי עבודה שבלב זו תפלה. שקושר הכל להקב"ה. ולזה היה במשכן י"ג מינים נגד י"ג מדות. וכמ"כ יש בתפלה ג"פ י"ג מדות. היינו קודם פסוקי דזמרה אנו אומרים י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואח"כ בישתבח יש בה ג"כ י"ג מדות ואחר התפלה עוד י"ג מדות בויעבור י"י על פניו כו':

כ

נחזור לענינינו. אשר לזה כתיב ויקהל משה א"ת כ"ל עד"ת ב"י נרמז בזה ג' בחי' היינו בחינה ראשונה א"ת שכולל מן א' עד ת'. ואח"כ כ"ל היינו דאחיד בשמיא וארעא. ואח"כ עד"ת אותיות דע"ת. כידוע שמרע"ה הוא הדעת של כל ישראל. וכתיב אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם. היינו כפי שדברנו שהזהיר הכתוב שמוכרחים אנו לעשות אלה הדברים בהששה ימים רק באופן אשר צוה י"י. לדבק עצמו עי"ז להקב"ה שיעשה כל המלאכות בכדי לברר מהם כל הנ"ק ולהעלותם להקב"ה ע"י ג' בחי' אלו היינו בעובדא ומלולא ורעותא דלבא. כי העיקר הוא כוונת הלב. ובאם שמביא לידי ברורים כל הדברים בעת עשייתם מה טוב. כידוע שיש ברורים באכילה ושתיה. וכמ"כ בכל הל"ט מלאכות שגמרינן ממשכן. וגם אם ח"ו אינו יודע זאת עכ"פ יראה אח"כ לתקן הכל בכדי שיעלו הכל לשרשם. וכמ"כ יש בתפלה ג' בחי' היינו קטורת להאיר לעצמו. ואח"כ פסוקי דזמרה להאיר לכל העולם. ואח"כ שמ"ע זהו הייחוד הגמור. וכמ"כ ג' סעודות של שבת. סעודת ליל שבת ואח"כ סעודת שחרית. ואח"כ סעודה שלישית היא רעוא דרעוין. ובשבת נעשה הכל בלי שום ברורים. וכמ"כ הנרות של מנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני. וכולם פונים אל מול פני המנורה שמקבלים ממנה האור. וכמ"כ בכל ימי השבוע שלשה ימים קודם לשבת ושלשה ימים אחר השבת. כי שלשה ימים אחר השבת מקבלים קדושה משבת העבר. ושלשה ימים קודם לשבת מקבלים קדושה משבת הבא. ולברר הכל בששת ימי המעשה. לכך כתיב אח"כ

כא

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י"י. היינו כמו שדברנו שדבקו עצמם להשי"ת ובררו כל הנ"ק ע"י המלאכה של משכן ונגמרה אז מלאכת מעשה בראשית ג"כ. ולזה כתיב

כב

ויברך אותם משה. ואיתא במדרש. מה ברכה ברכם. י"י אלקי אבתיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. ד"א יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם והם אמרו ויהי נועם וכו':

כג

וכבר אמרנו ע"ז ע"פ דאיתא שאמרו למשה וכי קצבה אתה נותן לברכתינו. א"ל זו משלי אבל משל הקב"ה כאשר דיבר לכם. ומה הוא התירוץ שלו למה הוא בעצמו נותן קצבה. רק הפי' הוא כך. זהו משלי היינו מבחינתי. כי בחי' משה הוא האל"ף. כי הוא הדעת של ישראל. וזה ידוע כי הדעת יש בכל הבחי' מן א' ועד ת' והכל נקרא אל"ף היינו אלף הוא א'. ב' הם שני אלפי"ן עד ת' הם ת' אלפי"ן כן איתא בספרים. והראיה כי אחר כל הציווים של משכן כתיב ויקרא אל"ף זעירא. וכן המספר מן אַל"ף עד אֶלף. וכמ"כ אלף פעמים אלף עד אין מספר. ולזה כאשר נתן להם הבחינה שלו יכולים לקבל אח"כ הברכה מהקב"ה. וזהו כאשר דיבר לכם. ונוכל לומר שלזה כתיב ויקהל משה את כו'. ואח"כ כתיב אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם. והזהיר להם תיכף על השבת. כידוע שמרע"ה הוא הדעת של ישראל שהוא המחשבה. אלה הדברי"ם. הוא הדיבור. אשר צוה י"י לעשות. זהו העשיה כי צריך ליזהר בשבת במעשה ודבור ומחשבה. ואע"ג דלפי עיקר הדין הרהורים מותרים אעפ"כ מי שהוא ירא שמים באמת נזהר בשבת גם במחשבה. וד"ל: