אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רי״ג

א

הילכך הלכה כחכמים דלא שנא בצורף גוי ולא שנא בצורף ישראל לא ביטל או שמא י"ל הואיל דכל איסורי ע"ז דרבנן הם כדפרי' לעיל בסמוך אית לן למימר דהלכה כמאן דאמר מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל:

ב

[דף נ"ה ע"א]
מתני' לוקחין גת בעוטה מן הנכרי. שבעטה ודרכה גוי אף על פי שהוא נוטל ענבים מתוך היין ונותן לתפוח. אסיפת גל ענבים קרי תפוח. וקסבר תנא דידן דלא הוי יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור אם נגע בו אחרי כן. בור היו עושין לפני הגת והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכו ואינו מאבד טיפה. והוא בור סיד:

ג

[שם ע"ב]
אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך. שהגת עשו לימשך במודרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין:

ד

[שם]
תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אעפ"י שנוטל בידו ונותן לתפוח אמ' רב הונא בגת פקוקה ומליאה שפקקו הצינורו' על פי הבור שלא יכול לירד. והיא היתה כולה מלאה ענבים ולא נמשך ולא זז ממקומו. אלא במקום שנסחט שם עומד. ת"ש ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. אבל לנמשך וזז ממקומו לא חיישינן הבא נמי בגת פקוקה ומליאה. ואשמעי' דגת מליאה אין לה משיכה עד שיטול פקק שלפניה וירד היין והיא משיכתו מיד. ת"ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. והא הכא דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר:

ה

[שם]
אמר רב הונא לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה. דתניא בראשונה היו אומ' אין בוצרים עם הנכרי בגת דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה. אבל דורכין עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא. חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא וכו' והלכה כמשנה אחרונה. הילכך כרב הונא הלכה. והכי מוכח לקמן דאמ' ההוא ינוקא דתני ע"ז בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת אמר להו שפיר דמי. ופרכינן והא מנסך בידיה פרש"י זצ"ל והא קא מנסך בידיה ומשנה אחרונה קתני חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת דסבירא ליה כרב הונא. ושנינן דצייר ליה לידיה. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל. וכך הלכה דמשנה אחרונה וכרב הונא דיין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך. ואם גת פקוקה מליאה הוא או כגון שאנו דורכין בגומות ואין כאן המשכה. נראה לומר דאין נעשה יין נסך. אבל רבי תולה להחמיר ממנהג שבידינו ואינו רוצה לומר לא איסור ולא היתר לפי שאין לגו גומות אחרים אלא הגומות עצמן שאנו דורכין בהן. ויש שמניחין בהן את היין זמן מרובה כמו בחבית. הילכך אין להתירן. ואם מפנין חרצנים שבגיגית אילך ואילך שיתכנס היין באמצעיתה או בצדה לשלותו ולסננו נראה לרבי דאין לך המשכה גדולה מזו ונעשה יין נסך עכ"ל: