אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ק״ח

א

וכן הורה ר' ליאונטין זצ"ל במננצא על מעשה שאירע שם ב וורמיישא ופטר את בעל חוב מלשלם כי עברה עליו שמיטה והשמיטתו סוף שנה עכ"ל. ומשמע מלשונו היכא שעבר עליו שביעית שהוא פטור לגמרי ואינו חייב הלוה להביאו למלוה ולהחזיר לו. וכן השיב רבינו גרשום בתשובותיו דהשמטת כספים נהגא בזמן הזה: וזה לשון רבינו אליעזר ממץ זצ"ל שכתב בספר יראים וחוב שעבר עליו השביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא עפ"י המלוה כל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע. אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר. וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני כאשר צווהו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתי לה בהשולח המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך לומר המלוה משמט אני. ואם אמר לו אע"פ [כן] יקבל הימנו שנא' וזה דבר השמטה ואם אינו רוצה לומר משמט אני יכופון ב"ד כדתניא בכתו' בהכותב על פריעת בעל חוב מצוה שהיא מדרבנן אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו . ונראה שאין הדברים הללו אלא בב"ד של ארץ ישראל. אבל בב"ד של חוצה לארץ אינן רשאין לכופו במכין אותו דתניא מכין אותו קנסא הוא ואין דנין אותו בחוצה לארץ. אבל במידי דשכיח דאית ביה חסרון כיס כדאמרי' ב"ק בהחובל ובגיטין בהמגרש והא לא שכיח הוא עכ"ל. ולא נהירא מה שכתב שאין לוה יכול לעכב חובו אלא על פי מלוה עד שיאמר משמט אני אלא אפי' הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו מפני שהתורה השמיטתו. מיהו אם יש כח ביד המלוה יכוף אותו שיאמר לו אעפ"כ כדלקמן והא דבעי למימר המלוה משמט אני היינו היכא שהביא הלוה את חובו צריך המלוה לקיים המצוה ולומר משמט אני. ואם אינו רוצה לומר משמט אני כופין אותו בב"ד עד שיאמר ואין זה קנס אלא מצות עשה כמצות נתינת צדקה לעניים שכופין אותו כדפרי' בהלכות צדקה . ולאחר שיכופו אותו ויאמר משמט אני אם יש כח ביד המלוה יכוף את הלוה שיאמר לו אעפ"כ תקבל הימני. ואז יקבל המלוה כדתנן סוף פרק בתרא דשביעית המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו משום שנא' וזה דבר השמטה. ואמרי' עלה בפ' השולח אמר רבא (יתמלי) ליה עד דאמ' הכי ופרש"י זצ"ל יתלינו על עץ עד שיאמר לו אעפ"כ אני רוצה להחזירו לך. איתיביה אביי כשהוא נותן לו לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמ' שלי הן ובמתנה אני נותן לך א"ל (תמלי) ליה נמי עד דאמר הכי. וכן פי' בערוך מכהו ותולהו מלוה ללוה עד דאמר אעפ"כ. ירושלמי שילהי שביעית רב הונא אמר אומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל:

ב

[גרסינן בפ' השולח ] (אמ) בר מרת דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית א"ל משמט אני. שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל הכי הוה מעשה אזל לגביה א"ל אמטית זוזי למר א"ל אין א"ל ומאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ואמרת ליה אעפ"כ אילו אמרת ליה אעפ"כ מי שקלינהו מינך. השתא נמי אמטינהו ניהליה א"ל אעפ"כ שקלינהו מיניה אמר לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן והאי דלא תלא לי' משום דלא הוה כח בידיה. אי נמי (בריא) הוה ליה מילתא לרבה להכותו ולהלקותו על כך. אי נמי אי לאו דהדר ואייתינהו ניהליה הכי נמי דהוה תלי ליה. ומינה שמעינן דהשמטת כספים נהגא בזמן הזה ובחוצה לארץ. דהא רבה בזמן הזה ובחוצה לארץ הוה ואמ' נמי לעיל רב אשי מקני ליה גירמא בדיקליה וכתיב עליה פרוסבול רבנן רבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי בלא כתיבת פרוסבול אלא כך אמרו לחביריהם הרי חובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה. הא למדת דרב אשי ורבנן דבי רב אשי דהוו בתראי ובחוצה לארץ הוו נהיגי השמטת כספים: