אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קנ״ג

א

ור"ת זצ"ל כתב לרבינו משולם זצ"ל. לבי ראה המראה ולא מיריאי הוראה ואילמלא מוראה שמתים ראה. כי קראו קריאה לבראות בריאה חרשה. למכור ביד אשה קול טהרה וקדושה בקול ענות חלושה. וכחמר להמר היה להם לאימר. וכטיט חוצות אמרות נמרצות. כי החלו לקצות. בגודרי פרצות. לנטות שיטות. להטות בהוטות. פעוטות והדיוטות. להשטות בפשטות שוטות. נשים רוטטות בעלות פטטות. והיום הזה תאמרנה לגוים להביא חומץ ולא נכוות בחמין. וגם טובלות בשחת. בעוד חמה זורחת. וזכר לרבר סימן לפיתוי שמץ. וטבלת פתך בחומץ. ועל שתיהן בושתיהן. כי כל הבא להורות בפשוטה יש לו להעלות על לבו במה טעה זה הגאון או כל הגאונים. כי דבר פשוט הוא אפילו לתינוק דתני ע"ז בר שית שנין דחומץ שלנו אין בו משום יין נסך כאשר פשוט היתר יין מבושל כי שניהם למרין מן המשנה. ויש לתת לה טעם איך טעו הגאונים לאוסרו. ואם יטעון הטוען במלכותו מקילין עליו שקר מיליו. שהרי בכל מקומות עד אספמיא ועד בבל נוהגין בו חומר. והדין עם המחמיר כי מי יקל לכתחילה להורות מה הוא חומץ או סופתק' ואי זה צמית רפי וקמיש ובגוטו ממית. והלא ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נחלקו במקצ' דמאי דקרי ליה חלא קרי ליה האי חמרא ואמוראי קרו ליה יין קוסס וחמרא דאקרים ולפי שאין אנו בקיאין יש לנו להחמיר. ועוד מעשים בכל יום פעמים רבות יש שקורין אותו חומץ ויש שמקדשין עליו ומבדילין. אבל מבושל וידוע לנו ולא החמירו ואפילו בשר בחלב לא רצו במקומו של ר' יוסי הגלילי כיון שלא מתוך טעות הורו כ"ש בחמרא שרצו להחמיר פן יטעו עם תועי לבב. ויש דבר אשר החמירו לבני מדינה וכותאי ונשים. אעפ"כ רשב"ג קורא על המתירים לא יחל דברו וזה אינו מהם. אך גם על היודעים חן. עכ"ל ר"ת זצ"ל: בפ' כל הגט בסופו תנן ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקים את היין (בקידוש) של מוצאי החג. ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים לבוסר. ופירש"י זצ"ל כשהן כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהו היינו כניסת מים. ע"א כותשין ענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכו מים ונעש' חומץ לטיבול. ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דלשון ראשון עיקר דתנן במס' שביעית פרק בראשונה מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית. הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה דהיינו לחלוחית שגדילה בו. וכן משמע התם בירושלמי דקאמר גבי בוסר מה אית לך כלומר וכי מי אוכל בוסר שאתה שונה עת אכילתו א"ר בון שכן דרך הקיחות אוכלות אותן. ואע"פ שאינו יודע לפר' מהו קיחות מ"מ משמע שכך בעין היו אוכלין אותו. וא"כ הא דקתני משהביא מים היינו הגדילים בו. דאי כלשון שני כ"ע עבדי הכי ואכלי. הילכך אותו הלחלוחית שבו קרוי מים: