אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קמ״ו

א

הילכך אפי' בחול אפי' בשכר אסור. ירוש' בת ישראל לא תניק את בנה של פרסית מפני שהיא נותנת לו חיים אמר ר' יוסי הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות. כהדא תרתין אומנין הוה בבירן זנגיה וקובטריה זנגיה לא אלפון וקמון. וקובטריה אלפון ואיתעקרון:

ב

[שם]
אבל פרסית מניקה את בת ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך. תני יונק הוא התינוק והולך מן הפרסית או מן הבהמה טמאה ומביאה לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה. אע"פ שהוא מותר כדפרישית אעפ"כ צריכין להזהיר את המינקת שלא לאכול נבילות וחזיר וכ"ש שלא להאכילן דברים טמאים דאמ' בפ' אין דורשין ירוש' גבי אחר מה גרם לו. ומפרש התם יש אומרים כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת לפני ע"ז והריחה מאותו המין ונתנו לה ואכלה והיתה אותו המין מפעפע בגופה (כחרס של רבינא) וכל מה שהאשה אוכלת זה התינוק אוכל. [אמר המעתיק, על דף השני התחיל בענין אחר אשר נזכר ג"כ מתוך הענין הזה לכן לא העתקתי, ומה גם אשר גם בכת"י נרשם שלא לכתוב לזאת לא העתקתי] וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה. ולא ניחא לי למידחי ולמימר דשאני התם דאכלה ממין ע"ז אבל שאר איסורי לא. אלא מעשה שהיה ממין ע"ז היה וה"ה שאר מינים טמאים או אסורים. בפ' אע"פ ת"ר יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חרש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר' אליעזר רבי יהושע אומר אפי' ארבע וחמש שנים. פירש לאחר עשרים וארבע חדש וחזר כיונק שקץ. והתניא ר' יהושע אומר אפי' אכילתו על כתיפו. אידי ואידי חד שיעורא הוא. אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע. ואמ' התם בירושלמי בפ' אע"פ אההיא דר' יהושע פי' אין מחזירין אותו. עד היכן. ר' יעקב בר אחא ור' ירמיה בשם רב מעת לעת. ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת. היכי דמי מעת לעת ר' חזקיה בשם רב בד"א בזמן שפירש מתוך בריא אבל אם פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד כשאינו של סכנה אבל אם היה של סכנה אפי' לאחר כמה מחזירין:

ג

[דף כ"ז ע"א]
מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. מאי ריפוי ממון מאי ריפוי נפשות. אילימא ריפוי ממון בשכר ריפוי נפשות בחנם לימא מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם. אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והאמר רב יהודה אפי' ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו פירש"י זצ"ל ריבדא דכוסילתא כלי אומן המקיז בכתיפיים בל' כנען רושק"י או בנק"י שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא לכותי לאסויי דאסור לאדם למסור גופו ביד כותי. אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות בגופו. והיינו דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו:

ד

[שם ע"ב]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן פרש"י זצ"ל דהיינו מכח סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאין ולית ליה דרב יהודה דאפי' ריבדא דכוסילתא אין מתרפאין. ולא נהירא לר"ת זצ"ל דא"כ הוה לית למימר ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. מסייע ליה לר' יוחנן וכו' ותיובתא לרב יהודה. ותו תימה דפריך והאמר רב יהודה דמשמע דליכא דפליג עליה. ופר"ת זצ"ל דלא פליגי לכ"ע חולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות מהן ואפי' ברופא שאינו מומחה דלא מרע נפשיה דאם ימות ידעו העולם שהוא המיתו הואיל ולא היה בו סכנה. אבל חולה שיש בו סכנה אסור דלא מרע נפשיה בהא והורגו. ואם רופא מומחה הוא אפילו חולה שיש בו סכנה מתרפאין ממנו כההיא דלעיל דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אם היה רופא מומחה לרבים מותר. והתם כחולה שיש בו סכנה דמי דמשוי ליה כרות שפכה. ואדם בריא כגון ריבדא דכוסילתא לכ"ע אין מתרפאין מהן מפני שהוא ברצון מזיקו ומכאיבו ואינו חושש לפי שהכל ידעו שבמזיד הזיקו וליכא למימר בכי האי גוונא לא מרע נפשיה ומתני' באדם בריא איירי דומיא דאין מסתפרין מהם. הילכך לא ניחא לי' לאוקמי ריפוי ממון חולה שאין בו סכנה אלא מתני' איירי בין בבריא בין בחולה וכגון שיש בו סכנה. ומה שאנו מניחים לגוי להקיז מפני שהם מומתים. אבל לשון רש"י זצ"ל משמע לאיסור שפי' שהקיז לי אומן ישראל לא אמרי' לגוי לאסויי. מיהו כדברי ר"ת זצ"ל עבדי' עובדא: