אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין נ״ג

א

וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל אגב אורחיה. וגם רבינו תם זצ"ל פי' כן דקא איירי במתנה ולא במכר ואע"פ שרבינו תם מפרש הטעם משום דלא ניחא ליה דניפשו עליה שטרי. גבי מכר אע"ג דלא ניחא ליה לא חיישינן דאדעתא דהכי מכר וקיבל הדמים. והא דקאמר רב חייא בר אבין שלש שטרות הן דאם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח כיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא. לאו משום דאם לא נכתב לא יכתבו אלא לענין אותו שטר עצמו. נפקא מינה דפעמים שאין סופר ועדים. ואפילו היו מזומ' אין הסופר כותב בחנם אלא בשכר. ואפי' אם תימצא לומר דההיא דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה אף במכר איירי מ"מ לא לענין שיוכל למחות אלא לענין דאעפ"י שקיבל עליו ליתן שכר הסופר כדקאמר וכתבו לו את השטר בזה יוכל לחזור. ואם ירצה הלוקח שיהיה לו שטר יתן שכר כדתנן בגט פשוט והלוקח נותן שכר. את הנראה בעיני כתבתי. וצורינו יאיר עינינו בתורתו ושלום. שמשון בר אברהם זצ"ל. והא דאמ' דהיכא דקנו מידו כותבין לא איתבריר לי שפיר האיך קונין מידו שהרי הוא חייב לו והשתא בא להודות. ואם יאמר כך הילך סידרי הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך על מה (יכול) הקנין הואיל שאינו מקנה לו עתה שום דבר ואינו מתחייב לו בזה הקנין כלום. יותר ממה שהיה חייב לו בראשונה דהואיל ואין שום נפקותא לענין חיוב בזה הקנין. אין זה כי אם קנין דברים ולאו כלום הוא. כההיא דריש פ"ק דבבא בתרא כשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו. א"ר אסי א"ר יוחנן שקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ליהדרו בהו. שקנו מידו ברוחות דוקא השתא דאיכא נפקותא לענין רוחות הוי קנין. אבל היכא דליכא נפקותא בהאי קנין לא כלום הוא. שהרי אע"פ שהודה לו בעדים מצי למימר ליה פרעתיך. כההיא דפרק שבועת הדיינין דתנן מנה לי בידך אמר לו הן. למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור והא הכא כיון דאמר ליה דאותביה בעדים כמה דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור. שאני התם דמעיקרא לאו בעדים אוזפיה. הא למדת אע"ג דהודה בעדים מצי למימר ליה פרעתיך מעתה מאי אהני ליה שהודה בקנין הואיל דאכתי מצי למימר ליה פרעתיך. ואם הייתי אומר דדוקא מודה בעדים שלא בקנין מצי למימר ליה פרעתיך. אז היה נפקותא בהודאה בקנין והיה הקנין והכתיבה של הודאה תועיל אף לענין משעבדי. אבל אין זה נראה בעיני דאמאי לא מצי למימר פרעתיך. דבשלמא מלוה בשטר מצי למימר ליה מלוה ללוה אי איתא דפרעתני אמאי לא אפיקתיה לשטרא מן ידי. אבל הכא מאי מצי למימר ליה. וכי תימא דמצי למימר ליה הוה לך לפורעיני בעדים בלא קנין נמי לימא ליה הכי. והרב ר' יהודה בר נתן זצ"ל פי' שקנו מידו שיתן לו חובו עד זמן פלוני. ואע"ג דקיימא לן ריש פרק קמא דמכות דסתם הלואה שלשים יום לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה ה"מ בסתם הלואה אבל היכא שקבעו זמן והתנו ביניהם הכל לפי התנאי. ולא נהירא לפרש שקנו מידו שלא יהא נאמן לומר פרעתיך דהא בלא קנין נמי קיימא לן פ' שבועת הדייניןדאי אמ' ליה אל תפרעיני אלא בעדים דצריך לפורעו בעדים אם לא נאמר דאהני קנין שלא יוכל לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. דהא בלא קנין בהכי נאמן. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל שאם עדים רוצים לילך למדינת הים הולך בפני ב"ד והן כותבין לו. אבל עדים מיהא אין רשאין לכתוב דכי ב"ד דמי:

ב

[שם]
שלשה ולא קנו מידו רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין פי' הואיל והודה בפני שלשה סבר רב דכיון שהודה בפני שלשה עשאן ב"ד והפקירן הפקר. ואע"פ שלא קנו מידו יכולין לשנותה למלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכתיבה. ורב אסי סבר דאע"ג שהודה בפני שלשה לא שוינהו בהכי ב"ד ולא מצו כתבי. והלכה כרב אסי ולאו משום דחש לה רב להא דרב אסי אלא משום דרב אדא בר אהבה ורבא ומר בר רב אשי כולהו כוותיה דרב אסי קיימי:

ג

[שם]
דאמר דב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן. כניפי ויתבי לא כתבי כניף אייתי איהו כתבין. פרש"י זצ"ל אודיתא שטר הודאה. הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו. כנפי ויתבי. ג' שהיו יושבים ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנום וקבצום לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודה ליה קמייהו. ולא הוו מהדרי בתר ב"ד. כנפינהו איהו כתבינן דמכניף שלשה דעתיה אבי דינא. רבא אמר אפילו כניף אייתי איהו לא כתבי' עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר אפי' אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לדינא. פירש"י דקבעי דוכתא כדרך הדיינין ושלוח שליחא בשמייהו ללוה לאיתויי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועמד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלוי' לכל הילכך כותבין: