אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא רכ״ח

א

וכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אבל להא לא חייש אם יכתוב בסוף שיטה שמא יכתוב אצלו מראש השיטה אני לויתי מפלוני מנה. והוא יהיה חתום בסוף שיטה. דמשמע לי' הא דתנן הוציא עליו כתב ידו כו' דוקא שחתם למטה כעין חתימת העדים. מיהו אם כתב בכתב ידו אני פלו' לויתי מפלו' היינו ההיא דכתובות דפ' הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב רשב"ל אמר פטור ומוקמינן ליה בשטרא. והתם משמע אפי' לוה הימנו משתעבד' בכתיבה. עכ"ל:

ב

[שם]
מתני' כותבין גט לאיש וחותמין אע"פ שאין אשתו עמו ונותנין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה. ושובר לאשה שיהיה מזומן בידה שכשיתן לה הבעל כתובתה תתן לו השובר ובלבד שיהו מכירין. אמר רב ספרא הכי אמר רב שיהו מכירין שם האיש והאשה בגט שם האיש והאשה בשובר:

ג

[שם ע"ב]
אמר רב אחא בר אדא אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וזה בפני זה. ופרכי' אמתני' למה כותבין שום גט לשום אדם אע"פ שמכירין שמו. והלא איכא למיחש שמא ראובן בן יעקב מעיר אחרת בא לכאן והיה שמו שמעון. ועתה הרגיל והחזיק שיקראו לו כאן ראובן לפי שרוצה לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פ'. אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. דכל כך זמן מרובה לא היה מחליף שמו פן יוודע הדבר. לא איתחזק מאי. אמר אביי כגון דקרו ליה ועני. רב זביד אמר רמאה ברמאותיה ידע וזהיר לענות הילכך אין תנה עד דליתחזק. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא לאחר זמן אתאי ההיא איתתא לקמן לתבוע כתובתה ואמרה ליה לאו אנא הואי אותה אשה שאתה אומר שחתמת על שוברה דשמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי. אבל אני לא התקבלתי כתובתי. עדיין אמ' לה אף אנא אמרי לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שוברה והדין עמה. והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה. והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתך ואמרו לה מיקשא קשה לי הזקינה ובגר קולה נשתנה ונעשה קולה עבה:

ד

[דף קס"ח ע"א]
אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. צורבא מרבנן כגון רב ירמיה לאו אורחיה למידק ולהכיר בנשים כל כך. והגדה קמייתא דלאו איהי לאו כלום היא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אנא נמי אמרי להו סהדי כו'. כלומר גם כמו כן היה נראה לי כדבריך והייתי אומר לעדים שלא היית את. והם הטעוני כו'. אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד כו'. נראה לי שהוא היה רוצה לחזור בו במה שהעיד עם העדים שהיא היא מפני שהיו נראין דבריה אמת. ואהא אמר אביי דיכול לחזור בו ואינו חוזר ומגיד שכמו כן נותן אמתלא לדבריו דמה שהעיד בשביל שהטעוהו חביריו שסמך על דבריהם. לפי שצורבא מרבנן היה ולא דקדק יפה לסמוך על עצמו וסמך עליהם ועתה יודע שבטעות העיד עליה וכגון שלא היה כתב ידן יוצא ממקום אחר והיו נאמנין לבטל חתימתן. אבל לפי' הקונט' מהו כיון שהגיד שהרי הוא משמע שהוא העיד כמו שאמרו לו העדים. עכ"ל: